היום כשתרגלתי יוגה נזכרתי במורה שלימד אותי צ'לו כשהייתי נערה. הייתה לי הזכות להפגש עם מורה אמיתי: איש מרשים, מסור כל כולו לאהבת הצ'לו - שמו מיכאל בזרוזום. מיכאל - באשר אתה - תודה!
נזכרתי היום באופן שבו היה מגיע לביתי ולא מתחיל שום שיעור לפני שהיה מכוון בדיוק בדיוק את מיתרי הצ'לו. הוא לא השתמש בטיונר. הייתה לו שמיעה כל כך רגישה שלא היה לו צורך בכך. הוא היה מסובב את המפתחות בריכוז אינסופי.
אני זוכרת גם שתהיתי על העניין הזה - הרי אני לא הזזתי את המפתחות! אף אחד לא הזיז אותם, אז איך זה שכל שבוע מחדש צריך לכוון את המיתרים? למה הצלילים לא נשארים מדוייקים?
בחודשים האחרונים חזרתי לנגן בצ'לו.
עכשיו אני מכוונת את המיתרים בעצמי (ולי אין סיכוי בלי הטיונר שלי!) ואני כבר הבנתי למה - הם באמת משתנים ויש הרבה דברים שמשפיעים עליהם: מזג האויר, כמה ניגנתי, לחות ואולי עוד דברים - נסתרים מעיני.
היום, כשתרגלתי יוגה - הייתי מופתעת כל כך. רגישויות שיש לי בדר"כ בגוף נעלמו להן - הגוף היה מאוד פתוח ונינוח מעבר לרגיל. לעיתים קורה גם הדבר ההפוך - במקומות חדשים לפתע מופיעה רגישות.
חשבתי לעצמי - מה יכול היה לגרום לשינוי הזה?
מזג האויר? שינוי בתזונה? רגשות? שינויים הורמונאליים? טיפול מסויים שעשיתי? כל התשובות נכונות... הכל יכול להשפיע על הגוף.
האמת שזה לא ממש משנה מה גרם לשינוי. משנה שנפגשתי עם גופי מחדש והקשבתי לו - מחדש.
ואני חושבת על זה שמיכאל מעולם לא אמר: "טוב, נתחיל לנגן. הקשבנו וכיוונו כבר בשבוע שעבר".
כל פעם מחדש, היה צריך להקשיב מחדש.
וכך גם הגוף שלנו.
אם הקשבנו שבוע שעבר, זה כבר לא מדוייק.
כל יום מחדש, כל רגע, מבקש שנקשיב באדיקות רבה, נכיר את עצמינו מחדש ונתכוונן מחדש.
ולא רק הגוף, גם מה שמעבר לו.
