יום שכזה.
יוצאת מפגישת עבודה בבית קפה. פנצ'ר. בחום הערפילי הזה, ברחוב הכי צדדי בבנימינה, אף אחד לא עובר כאן. רגע של חוסר אונים ואז מזכירה לעצמי שאני יכולה. פתאום מזהה אותי מרחוק חברה מהעבר, חמודה כזאת, ועוזרת לי. לא לפני שהיא מצלמת אותי בשעת מעשה :)
משהו עוקץ אותי וממש כואב. כנראה עכביש.עד עכשיו לא עבר. מחליפה מכנסיים ליתר ביטחון. היא משחררת 2 ברגים. ואז צריכה ללכת. תודה רבה!
אני ממשיכה, משחררת אותם, מעלה עם הג'ק, מחליפה גלגל. איש נחמד עובר עם ילד, עוזר לי ומחזק את הברגים. גם הילד רוצה לחזק. אני לוקחת נשימה עמוקה... קשה לי למצוא עכשיו בתוכי סבלנות לזה... אבל זהו, הכל מחוזק ויוצאת לדרך. המון תודה!!! הולכת.
שישי בצהריים הפנצ'ריה תהיה פתוחה? אמיר החמוד מתקן הכל צ'יק צ'ק - 40 ש"ח, עם חיוך ונועם הליכות של מורה למדיטציה (פרדס-חנה: הפנצ'ריסט הוא מורה רוחני).
לראש שלי מזדחל כאב, לא שתיתי, הזעתי, ישנתי מעט.
בכל זאת מושכת לקניות ברמי לוי. מתקתקת עניינים. אבל הקופות לא מתקתקות בכלל. הקופה תקועה. חצי שעה בתור. בסוף חשבון. שני ארגזים כבדים. מעמיסה על הראש שלי. הכי נוח. מפלסת את הדרך
בין העגלות בפקק ביציאה.
השומר מקניט "זה תיאטרון כאן?".
ואני עייפה מכדי להסביר לו שאחרי התור הזה פשוט כבר אין לי כוח לעשות הצגות ולהתנהל בצורה נורמטיבית. מחייכת ואומרת "מה לעשות?".
אף פעם לא הבנתי איך להניע את העגלות האלה בלי שהן יתקעו בכל דבר ועל הראש שלי זה פשוט וקל. כמה שנים של יוגה ואולי גם כמה גלגולי חיים בהודו הכשירו אותי למלאכה הזאת שמאפשרת לי ללכת בקלות לצד השני של החניון עם שני הארגזים על הראש.
ברוכה הבאה שבת מלכה, יצאתי רמבו.