מסתיים הצום ואני שומעת שכנה רחוקה צועקת על ביתה. נראה לי שהיא עצבנית מהצום, שהיא ככה יוצאת עליה בכעס. ברגע הראשון אני חושבת לעצמי... "משהו כאן פספסנו." יום כיפור זה המועד הזה שבו אנחנו נזכרים בפעמים שבהן פגענו כדי לחזק בתוכינו את המחוייבות לאי-אלימות. כשאנחנו צועקים על אנשים, ובאופן מיוחד על ילדים הם נבהלים, מתכווצים והנשימה שלהם נעצרת. החוויה הזו נשארת בגוף שלהם הרבה אחרי שהצעקה נגמרת ומשפיעה על חוויית החיים שלהם סוגרת ופוגעת בחופש שלהם. לצעוק בכעס זה להפחיד, ולהפחיד זה לפגוע. בבקשה בואו נהיה נחמדים.
ואז אני חושבת לי... שאולי עכשיו ברגע זה שאתם קוראים את זה, חלקכם מתכווצים אולי אתם חושבים על כל הפעמים שצעקתם על הילדים או על אנשים אחרים ולפתע מתביישים ומרגשים אשמים. אז בבקשה תשימו לב שאתם עושים לעצמכם בדיוק מה שעשיתם להם, אתם כועסים על עצמכם. בתוך הלב שלכם אתם צועקים עליכם. וזה לא נעים. זה מפחיד ומכווץ אתכם. זה פוגע בכם וזה לא באמת תורם לאף אחד. אז בבקשה תהיו נחמדים, גם אל עצמכם. סבלנות וחמלה. אי-פגיעה זה תרגול של חיים. בהצלחה לכולנו.
