על רקע כל הדברים שקורים* רוצה לספר לכם על חוויה ממלאת ומשמחת שהייתה לי ביום שישי. הגעתי לצומת ערה למפגן למען דו-קיום. האמת שבדרך כלל אני לא נהנית מהפגנות... אבל הפעם הייתי עם שאמר לי: "באנו לעשות שלום, בואי נעשה להם שלום".
אז עמדנו בצומת עם עוד כמה מאות ערבים ויהודים ובערך שעה וחצי "עשינו שלום". שלום כזה אישי - לכל מכונית ובעיקר למי שנוסע בה. להסתכל בלבן של העין של הבחור הערבי ברמזור שממול ולנופף לו לשלום כמו אל בן-דוד אהוב, עד שהוא קולט ש...כן! אליו אני מנופפת והוא מחייך ומנופף בחזרה וצופר לכולנו לאות הזדהות ואני עוברת למכונית הבאה ולשיירה של המכוניות שנכנסת מהרמזור הנגדי... שמביאה איתה גל של צפירות הזדהות, חיוכים ונפנופי ידיים.
המפגש האנושי, העלה לי דמעות של התרגשות, וגם לבחור הערבי שעמד לידי ונופף, שנינו התרגשנו מחיוכי השמחה ומהחום האנושי. ומה שהיה כל כך משמח זה שהרוב המוחלט של התגובות - ערבים ויהודים - היה תומך וחיובי. המון!
נכון, היו כמה מתנגדים ספורים. אבל את כמות החיוכים, הנפנופים, וצפירות התמיכה - מערבים ויהודים... מכולם - אני לא יכולה לספור. אינספור.
המציאות שאני פגשתי ביום שישי שונה מהרושם שמתקבל בעיתונות. הרוב המכריע רצה חיים בהרמוניה, בשלווה, באהבה ובשקט.
כולנו בני אדם,
וזו הכמיהה העמוקה של לב האדם: לחיות בשקט ובהרמוניה.
מי ייתן שהקול הזה יגבר.
* פיגועים ואירועי אוקטובר 15