בחודשים האחרונים אני מטפחת גינת מאכל וזו פריצת דרך עבורי ממש. זה חלום שלי המון זמן אבל ממש לא בא לי בקלות. שתלתי צמחי תה ותבלין ושתילים של ירקות, השקיתי בסבלנות, התבוננתי מדי יום, התרגשתי מכל עלה חדש שהופיע ושמחתי נורא כשראיתי אותם מתפתחים.
אתמול בבוקר הייתה לי הפתעה לא כל כך נעימה... ארנבת שברחה לשכנים כרסמה חלק גדול מהם... שניים אחרים נפגעו כנראה כתוצאה מזה שילדים דרכו עליהם במהלך החיפוש.
הרגשתי עצובה ממש. כאב לי, זה טבעי. פתאום שמתי לב שגם מתעורר בי כעס:
"אוף הילדים האלה, הארנבת הזו!" כאילו שאם הייתי ילדה זה לא יכל לקרות לי לדרך על שתילי ירקות. כאילו שאם הייתי ארנבת לא הייתי מתפננת על עלי הפלפל. בטח הייתי!
שמתי לב שזה בבת אחת הוריד לי את מצב הרוח ופשוט סבלתי. בנקודה הזו התחלתי לחשוב: "כמה זה טפשי. כל הגינה הזו כולה היא כדי לשמח... את לא תלויה בה בפרנסה שלך. הטבע הוא כזה שדברים צומחים ומתים. לפעמים בזמנם ולפעמים בטרם עת, כביכול. המפגש עם הגינה הוא מפגש עם החיים ועם הארעיות. זה טבע העולם. את נקשרת לכמה שתילי ירקות ועכשיו את סובלת כשהם אינם... אם תתני ככה לכל שינוי להשפיע עלייך עדיף שלא תהיה לך גינה. תראי בגינה הזו תרגול... איך מתמודדים אנשים שטיפחו כל החיים שלהם ילד שאינו...?" בנקודה הזו עצרתי. אני באמת לא יודעת איך מתמודדים עם כאב נורא כזה...
אלה היו אמנם מחשבות מאוד מעצימות, אבל מצב הרוח שלי נשאר ירוד. ואז הודיתי בהכנעה שאני לא מצליחה לשנות את זה - נהייתי מצוברחת. במקביל הודיתי בליבי על זה שהיום (כן ממש עוד כמה שעות) אני נוסעת לקורס ויפסנה. בכל הפעמים שבהם עברתי קורסים, יצאתי עם חוויית חיים אחרת, שמחה ומאוזנת יותר. זה דבר אחד להבין את הדברים בראש ודבר אחר ממש להרגיש ככה. אני יודעת שאם הייתי אחרי קורס ויפסנה אז יחד עם העצב הייתי גם שלווה: הלב, ולא הראש, היה מבין שזה הטבע ועולם כמנהגו נוהג, ולא הייתי סובלת.
אני מודה מכל הלב על הזכות וההזדמנות לקבל את הידע הזה שמאפשר לי לטפח שלוות נפש ושמחה בלי תלות בנסיבות חיצוניות. זה החופש שלי והוא לא בא בקלות. הוא לא בא מהבנה שכלית זו או אחרת אלא מתרגול שדורש הרבה עבודה. אני מודה מכל הלב לעמותה לויפסנה בישראל שנותנים לי ולמודטים רבים אחרים את התנאים המושלמים למדוט, להשתחרר מסבל ולפתח איזון נפשי ושמחה.
