רכבת ישראל, 9:15 בבוקר. אני פותחת את המחשב שלי כדי לכתוב. אדם שיושב קרוב אלי מתחיל לדבר בטלפון בקול. בהתחלה אני רק זזה בחוסר נוחות ואז זה מתגבר - צעקות, קללות איומים: "תמות" "אני אשרוף לך את האוטו" "אני בא אלייך עכשיו יא מנייאק" ועוד דברים גסים ומפחידים שאני מעדיפה לא לפרט.
אני והאישה הנחמדה שמולי מחליפות מבט, "על הבוקר אנחנו צריכות לשמוע את זה?!" היא אומרת, קוראת לי את המחשבות. אני נושמת. מרגישה שהמילים האלה מזהמות את התודעה שלי. רוצה לקום אליו ולבקש שקט, אבל מפחדת מהאלימות שלו. מה יהיה אם הוא יתנפל עלי במכות? זה ממשיך ומתגבר.
בסוף קמה ובחיוך: "סליחה, אפשר קצת יותר בשקט?"הנוסעים מסתכלים עלי במבט מעריץ. הוא מהנהן בהסכמה וממשיך לקלל קצת יותר בשקט. זה מחזיק כ-10 שניות והטון חוזר ועולה. "אתה זרקת אותי כשהייתי ילד". אה! הוא מדבר אל אבא שלו. אאוצ'. זה נהיה כואב אפילו יותר. הקללות מתחילות לכלול את המילים "אברבאנל", ו"לא אני לא אקח זריקה, אתה צריך זריקה." אני מבינה שיש כאן עניין פסיכיאטרי... ושיש כאן איש עם הרבה סבל.
אני כבר לא אצליח לעצור את הצעקות עכשיו, אני נכנעת, עוצמת את העיניים שלי, מודטת ומברכת אותו. שולחת לו ברכות של רצון טוב, לו ולאבא שלו. "מי ייתן שישתחררו מהסבל שלהם, מי יתן שיהיו מאושרים." זה חלק מהמדיטציה שאני מתרגלת עם הויפסנה מדי יום ואני מכוונת אותה אליהם עכשיו.
השיחה שלהם מגיעה לסיום. שקט. פתאום אני שומעת אותו אומר:" תגידי לי את עם הרוגע שלך, תאמיני לי אם היה לי קצת מהרוגע שלך, מאיפה יש לך את הרוגע הזה? בטח נולדת עם קוויאר לתוך הפה". אני מבינה שהוא מדבר אלי. אני פותחת את העיניים ומחייכת: "אני עובדת קשה בשביל זה." אני עונה בקצרה.
בטח אם הייתי בודהה, הייתי מסבירה לו יותר והוא היה לומד איך להשתחרר מהסבל שלו. אולי אם הייתי אמיצה יותר הייתי מספרת לו על הויפסנה, על שיטת סאטיה או היוגה... אבל האמת שפחדתי להתערבב איתו.
"כולנו עובדים קשה" הוא אומר ומתחיל לקשקש בהומור וקלילות עם זו שיושבת לידו, על אוכל ועניינים של יום-יום.
חבל, אני חושבת, אולי אם הייתי עונה לו יותר בהרחבה הוא היה מפיק מזה ערך נוסף. ובכל זאת, אני מציינת לעצמי, כנראה שהיה גם למעט הזה ערך. משהו בהוויה שלי, נגע בהויה שלו ועזר לו לזוז מהמקום הצפוף שבו הוא היה. הנה, הוא רגוע ושמח עכשיו וכבר לא מקלל. וגם זה משהו. כמה כוח יש להויה. ללא כל הסבר, היא פשוט נוגעת, מדבקת ונותנת השראה. אני כבר לא אכתוב מה שתכננתי. אני אכתוב את זה.
