אימון לאמא בחופש הגדול

היא מתיישבת מולי על הכורסא ונאנחת.

אישה מטופחת בתחילת שנות החמישים לחייה. תמיד ההופעה שלה מסודרת ומרשימה. מוכנה לפגישה, להרצאה, לעסקה.

אני תוהה אם תרצה להמשיך לדבר היום על העסק שלה.

על מנת לשמור על חסיון לקוחות הסיפור הזה מומצא אך הוא מבוסס על סיפורי מקרה רבים אחרים ומשקף את אופי העבודה הסאטית.

"מה שלומך?" אני שואלת.

"בסדר" היא עונה בקצרה, קצת זעופה. אני שותקת ושוהה. מחכה שאולי יאמר דבר נוסף. "שייגמר כבר החופש הגדול הזה. אז הכול יהיה בסדר."

"צפוף לך? עמוס עם הילדים?"

היא מסתכלת עליי בתימהון.

"מה פתאום צפוף, הם כבר גדולים. מעסיקים את עצמם, ואותי הם ממש לא צריכים. זה פשוט... פשוט..."

אני רואה שהפנים שלה נהיים אדומים יותר ושהיא מתאמצת להחזיק את הלסתות שלה.

"אני פשוט משתגעת מליעד. הוא בן 13. והוא כל היום יושב מול הטלויזיה. אפשר להתפוצץ. מילא אם עוד היה יושב מול המחשב או הטלפון הזה. את יודעת, כל החיים החברתיים שלהם שם עם הקבוצות ווטסאפ, והפייסבוק והמשחקים. אבל טלוויזיה?? הוא פשוט לא עושה כלום כל היום. אני עובדת מהבית חלק גדול מהיום, את יודעת. אני רואה מתי הוא מתעורר ושזה כל מה שהוא עושה. וכשאני יוצאת מהבית לפגישות אני מרגישה הקלה, רק בגלל זה שאני לא רואה אותו יותר, וכשאני חוזרת, עוד לפני שאני נכנסת לבית, אני כבר יודעת שאמצא אותו מול הטלויזיה ומתרתחת, עוד לפני שאני נכנסת. זה משגע אותי!"

אני רואה שענת מאוד מתאמצת לדבר, כאילו משהו תקוע לה בגרון. "איך הנשימה שלך?" אני שואלת.

"קצרה, אני עצבנית."

"אז בואי תטפלי בה" אני מנחה אותה לשים לב לנשימה ולשהות מעט. "אני שומעת שמאוד מכעיס אותך שליעד מסתכל כל היום בטלויזיה. מה מכעיס בזה?"

"מה זאת אומרת מה מכעיס בזה? הוא נער בן 13 הוא לא אמור לעשות משהו עם החיים שלו?!"

אני רואה ששוב הנשימה שלה מתקצרת. "מה את חשה?"

"כל האזור של השכמות, והשרירים האלה שמתחברים לצוואר, כואב. מכווץ."

"אוקי, בואי תני לעצמך להיות עם התחושה ושימי לב לנשימה."

היא שוהה, התחושה מתגברת ואני נותנת לה להיות איתה.

"מאיפה את מכירה את התחושה הזו?"

"האמת אני זוכרת אותה עוד מהתקופה שאני הייתי תלמידה, חטיבת ביניים ככה."

"יש לך זיכרון ספציפי?"

היא זזה בחוסר נוחות. זה לא זיכרון אחד. אני זוכרת שבהרבה שיעורים הייתה לי את התחושה הזו. בעיקר בכיתה ח' כשעברנו לרמת השרון והייתי בבית ספר חדש."

"היית במתח מהלימודים?"

"האמת שלא. הייתי תלמידה מצויינת, דווקא הלימודים היו מרגיעים אותי. הכי זכורים לי השיעורים השניים במערכת. בין תשע לעשר. את יודעת, אלה שלפני ההפסקה הגדולה. שם הייתי יושבת ממש במתח."

"מה הרגשת, מה העסיק אותך?"

"הייתי חושבת מה אני אעשה בהפסקה. עם מי אני אהיה..." היא עוצרת רגע. "פשוט ההפסקות האלה, היו לפעמים ארוכות נורא. בעיקר בתקופה הזו שלא ממש הייתי שייכת לאיזו קבוצה ולא הייתה לי חברה ממש טובה אז... זה פשוט פאדיחה שיראו אותך לבד. פחדתי שיראו אותי ככה. הייתי מתכננת, עם מי אני אהיה, או לאן אני אלך, כדי שלא יראו שאני לבד."

אני משקפת לה מה שספרה. "מה את חשה?"

"כואב בשכמות ובצוואר, חזק."

בואי שימי לב לנשימה ותני לעצמך להיות עם זה.

אנחנו שוהות, וכשזה נרגע אני שוב שואלת.

"מה ענת הנערה אמרה לעצמה על עצמה ברגעים האלה?"

"נראה לי שהבנתי שמשהו אצלי לא הכי טוב, שאני לא ממש שווה, שאני פגומה. כי אם הייתי שווה אז היה לי עם מי להיות. למי שהיו שווים באמת, היה עם מי להיות."

היא אומרת והעיניים שלה נעשות פתאום מבריקות מדמעות. "זה מה שהבנתי."

"כלומר הילדה הבינה שהיא לא ממש שווה. שאם אין לה עם מי להיות אז היא פגומה."

"כן..." היא עונה.

"את רואה איזה קשר בין המסקנה הזו לבין מה שמעסיק אותך היום ביחס לליעד?"

היא חושבת לרגע.. "כן, אם הוא בבית ומסתכל על הטלויזיה כל היום אז אני ישר חושבת, מה אצלי לא בסדר שהבן שלי ככה... אני חושבת על הבת של איריס, הקולגה שלה, שהם באותו גיל. ואני יודעת שהיא רקדנית, ופעילה בצופים... ואני ישר אומרת לעצמי שזה שהבן שלי ככה אז זה אומר שאני לא משהו... בעצם," היא מוסיפה, "גם לו אין עם מי להיות... אין לו ממש חברים. את יודעת," היא אומרת. "אני ממש מתביישת להגיד את זה אבל .. כשאני רואה אותו ככה, מה שעובר לי בראש זה שאם אין לו חברים אז אולי הוא לא ממש שווה... לא כמו אחרים... שאולי הוא גם קצת פגום."

היא אומרת ולפתע מתחילה לבכות.

"אבל הוא ילד כזה מיוחד! יש לו כאלה איכויות נדירות. הוא אמיתי ועדין. אני ממש מתביישת שאני חושבת את זה. זה פשוט כואב לי שאין לו יותר חברים ואני בטוחה שגם לו זה לא קל. אני לא יודעת למה זה ככה. את יודעת, חברויות זה דבר מסתורי. יש ילדים שיש להם, ואחרים שאין להם."

היא עוצרת רגע ונושמת. "אולי אני פשוט צריכה לדבר איתו יותר, לארח לו בעצמי לחברה... אולי ננצל את זה שיש עוד קצת חופש גדול ואני אקח יום חופש שנעשה משהו יחד..."

אנחנו עומדות לסיים את הפגישה.

"תודה," היא אומרת לי... עכשיו אני רואה את זה קצת אחרת.