הנסיך הקטן מעזריאלי

"אני רק צריך קצה" הוא אמר לי ומאז המשפט הזה לא יוצא לי מהראש.

ראיתי אותו כשחציתי את עזריאלי ביום שני שעבר אחר הצהריים. היה חם ולח. צעיר, רזה, זרוק, בהיר ומלוכלך. חשבתי "בטח שיכור, או מסומם."

לידו כוסית ובה כמה מטבעות של עשרות אגורות ושקלים ופתק קטן מלא שגיאות כתיב עד שבקושי הבנתי: "נער, פצוע, הומלס, בלי הורים, צריך עזרה..."

מה הוא עושה כאן?! חשבתי לעצמי. הדבר הראשון שעלה בי זה כעס והתנגדות. למה הוא כאן? מה נער עושה ברחוב? למה לא באיזה מרכז לחסרי בית? כעסתי על המדינה. על ההורים שלו ובאותו זמן גם עליו. הוא נראה צעיר, מסוגל. למה הוא לא עושה משהו עם עצמו?!

משהו במראה של בחור צעיר, מקבץ נדבות היה עבורי פשוט בלתי נסבל. וכנראה לא רק עבורי. אנשים עברו לידו בשאט נפש. כעס, התנגדות, שיפוט - עליו או על העולם. מה שבטוח לא היה לי רצון להתקרב לסיטואציה ובטח לא לתרום. "לתרום זה לשתף פעולה עם המנגנון הזה של תלות." אמרתי לעצמי את המשפט שעוזר לי להרגיש מאוד צודקת. בעיני רוחי ראיתי שמש-ההזדמנויות שעומדות בפני נער במצבו. יש מרכזים, רווחה, עבודה... יש לאן לפנות.

המשכתי בדרכי.

אבל אחרי שעה וחצי, כשהייתי בדרך חזרה שוב ראיתי אותו. "אני חייבת לדבר אתו" עלה בדעתי. "מה הקטע שלו?". לאחרונה למדתי אימון לבני נוער, לעבור על פניו ככה סתם, נראה לי פתאום בזוי. כמו שרופא מטפל בכל אדם, גם זרוק ברחוב. יש לי תפקיד.

גם חששתי: אולי הוא מסומם? אולי הוא יתנפל עלי?

אבל הפה שלי היה יותר מהיר ממני.

- "הי מה קרה? למה אתה כאן?"

- "איפה אני אהיה? אין לי בית. אני לא בקשר עם ההורים מלא זמן."

- "ואין איזה מרכז לנוער, או משהו כזה שאתה יכול ללכת אליו."

-"כל המקומות האלה, נראה אותך הולכת לשם. את יודעת מה זה שם?! כל היום באנגים בשירותים. כולם עם באנגים. הייתי שם ואני לא רוצה להיות שם יותר. יותר טוב לי ברחוב. פה לפחות אני יכול להיות איפה שאני רוצה ולא צריך לסבול את המסוממים האלה." *

הוא לא נראה לי מסומם בכלל. נראה לי צלול ובהיר ומה שהכי מפריע לו זה להיות בסביבה של סמים.

- "אני צריך כסף לתעודת זהות. זה עולה 220 ₪."

אה... הוא בן 16 חשבתי לעצמי. שתקתי.

- "מה קרה לך ביד?" שאלתי והצבעתי על התחבושת הגדולה שהייתה לו על האמה.

- "נחתכתי לפני כמה ימים וזה לא טוב." הוא מריח את התחבושת. "אוי, אני חושב שזה מסריח."

- "מי חבש לך את זה?"

- "אני חבשתי."

- "אתה צריך ללכת לבית חולים או קופ"ח שיחבשו לך כמו שצריך."

- "הלכתי, אבל הם לא רוצים לקבל אותי בלי תעודת זהות בשביל זה אני צריך 220 ש"ח."

- "בן כמה אתה?"

- "25"

- "לא נכון!! אתה הרבה יותר צעיר. אתה עובד עלי. חשבתי שאתה בן 16", אמרתי בחוסר טקט.

- "אני בן 25" הוא התעקש. והרגשתי עננה קלה של עלבון.

- "אני לא מאמינה לך" התעקשתי בחוצפה. "אז למה כתוב פה נער? אם אתה בן 25 אז אתה לא נער."

- "אז מה אני?"

- "בחור."

- "טוב. מה באת להרצות לי עכשיו על ההבדל בין נער לבחור?!" הוא התריס, ועבר לשכיבה כמו מבקש לומר לי, זהו, הלכתי. סגרתי את הדלת. לכי גם את. אבל הישארי.

הבנתי שעבורו באמת אין הבדל בין נער לבחור. הוא באמת בן 25. ובעצם, איך אפשר לדעת? חשבתי שהוא צעיר יותר בגלל שהיה כתוב נער. אז לפניי בחור צעיר מקבץ נדבות. נזכרתי במחקר שלפיו תמיכה ומעורבות של הורים הם גורמים שמנבאים אם הנער יהיה בסיכון ועד כמה אדם יצליח בחיים. חשבתי כמה זה מדהים שלמרות שאף אחד לא בחר את ההורים שלו, עדיין אנחנו שופטים אנשים לפי מידת ההצלחה שלהם.

- "אז אתה בן 25 ואין לך עדיין תעודת זהות? אתה רוצה להגיד לי שעד היום לא הוצאת תעודת זהות??"

- "הייתה לי, אבל גנבו לי אותה לפני חודש. ומאז אני תקוע. אני רק צריך 220 ₪. אני פה מהבוקר אבל לא נותנים לי. עד עכשיו אספתי רק 65 ₪."

מהבוקר... ? היה כל כך חם... ואין טיפה של צל.

"ולמה אתה לא עובד?"

- "מי ייתן לי עבודה ככה כשלא התקלחתי. אני חייב להתארגן קודם ועכשיו עם הפצע הזה בכלל אני לא יכול לעבוד. בגלל זה הלכתי לביטוח לאומי. אבל היא אמרה לי שם שבלי תעודת זהות היא לא יכולה לעזור לי. זה עולה 220 ₪. אמרתי לה "מאיפה אני אשיג 220 ₪?" היא אמרה לי "לך תגנוב." ככה היא אמרה לי בביטוח לאומי. והקול שלו נחנק בעלבון. "אבל אני לא רוצה לגנוב. בגלל זה הלכתי לביטוח לאומי. אבל בשביל שהם יוכלו לעזור לי אני צריך תעודת זהות."

ככל שדיבר, היו קרני שמש-ההזדמנויות שראיתי עבורו קודם נגזרות מהתמונה עד שראיתי אותו יושב במעין קוביה צפופה בתוכה נשכב עכשיו מקופל, עייף מהדיבור והניח את הראש על המדרכה כמו מנסה לומר לי שנמאס לו מהדיבור איתי.

"אני בסך הכול צריך קצה."

פתאום הבנתי.

נעמדתי ופניתי לאנשים ברמזור: "הי חבר'ה, יש כאן בחור צעיר שצריך כסף לתעודת זהות, תוכלו לעזור לו?" היה לי כנראה איזה ניצוץ (שאבד לי כשניסיתי שוב אחר כך). בשנייה אחת הועברו אלי 25 ₪. תודה.

הבאתי לו.

- "וואו," הוא הסתכל עלי בפליאה והוקרה. "זה הולך לך הרבה יותר טוב מאשר לי. איך עשית את זה?"

- "אתה יודע, זה כמו עסק. אם אני מפרסמת את עצמי, זה אף פעם לא יעבוד חזק כמו אם מישהו כותב עלי המלצה."

-"וואו, נכון, איך לא חשבתי על זה?! ואני בא מהעולם הזה... הייתה לי חנות, מכרתי דברים."

-"איפה עבדת? תספר לי."

-"כל מיני" הוא ספר את הכסף.

- "העשרות אגורות האלה. את יודעת שזה בכלל לא כסף?"

-"מה זאת אומרת?" אני מתעצבנת בתוכי, כסף זה כסף. הוא עוד מקטר.

-"אין לי מה לעשות איתם. כשאני בא עם זה למקומות הם לא מוכנים לקבל את זה. בשום מקום."

-"באמת? אני אף פעם לא נתקלתי בתופעה הזו."

גם במכולת, גם באוטובוס... כולם שמחים לקבל ממני עשרות אגורות. אבל אולי, חשבתי לעצמי, זה בגלל שאני לא מגיעה אליהם עם שקיות של מטבעות. לי בניגוד אליו, יש גם שטרות.

זה היה הרגע הראשון שבו פתחתי את הארנק שלי. נשארו לי 6 ש"ח ולא התכוונתי לתת לו אותם. "בוא נתחלף" הצעתי. הוא נתן לי 32 מטבעות של עשרות אגורות. ונתתי לו 2 מטבעות של שנייקל. תרמתי לו 80 אג' סך הכול. אבל הוא היה מלא תודה. עכשיו ידעתי שאנחנו חברים.

"פעם תפסו אותי שוטרים ברחוב," הוא סיפר לי. החליטו שאסור לי להיות איפה שאני. שמו לי אזיקים בידיים וברגליים וזרקו אותי בסמטת עכו עם איזה 200 ₪. בסמטת עכו!"

אני מתבלבלת לרגע. מה הקשר לעכו? אה, יש רחוב כזה. אני שומעת לפי הקול שלו שסמטת עכו זה לא סתם מקום.

- "מה זו סמטת עכו?"

- "לכי לשם, תראי".

-"בכל זאת תגיד לי."

-"לכי לשם תראי." הוא חזר.

-"אתה רוצה לשלוח אותי לשם? אני לא אלך לשם עכשיו. אני רוצה לשמוע מה שקרה לך."

-"את מכירה את הרעש של הפצפוץ כשהולכים על השלג? ככה זה שם, אבל בגלל המזרקים."

נשמתי. רק נשמתי.

אחר כך גם ראיתי בשעון שאני צריכה ללכת.

- "אני צריכה ללכת, אני מניחה שאין לך טלפון."

-"לפי איך שהולך לי היום אני כנראה אהיה פה גם מחר."

-"מממ... אני לא אמורה להיות בת"א מחר. זה הטלפון שלי תתקשר כשתרצה." נתתי לו את הכרטיס שלי.

למחרת, בדרך מפרדס חנה לרחובות, החלטתי בכל זאת לעצור בעזריאלי. באתי מצוידת בתחבושות, פולידין, לורד עבה וגיליון גדול (במטרה להסביר לעוברים והשבים שאנחנו בסך הכול צריכים עוד בערך 100 ₪ לתעודת זהות).

במקום שהוא ישב אתמול על המדרכה, ישב כעת איש שמן ומבוגר על כיסא, ובידו כוס מטבעות.

הוא כבר לא היה שם ואני חזרתי לתחנה.

אם תסתובבו אי פעם בתל אביב, ותראו נער שהפנים שלו בהירים והשער שלו בלונד מלוכלך, תעשו איתי חסד קטן: תשאלו את הנסיך הקטן מעזריאלי אם מצא את הקצה שחיפש.

* זו כמובן החוויה שלו. אין לי ספק שיש מרכזי נוער מצויינים.