מגרנה היא אחת התופעות הקשות שמשתקות אנשים. יותר מהרבה כאבים אחרים, אנשים מתקשים להמשיך כרגיל עם מגרנה. בנוסף, יש לה את התכונה המיוחדת הזו שהיא לא צפויה ויכולה להופיע לפתע באמצע יום בריא ורגיל לחלוטין. הפתעה לא משמחת שלא התארגנו לקראתה. זה מוסיף על האכזבה ועל הסטרס כשהיא מגיעה.
במאמר הזה אני רוצה לשתף בכמה תובנות שעבורי היו פורצות דרך. הן נובעות מהידע שרכשתי על גופי - כאדם שמתמודד עם מגרנות מילדות, מכיתה ג' בערך (כ-28 שנים) ומהידע שלי כאשת מקצוע והנסיון שצברתי עם לקוחותיי.
כלי העבודה המרכזי שלי הוא התבוננות בתחושות הגוף שאיתן אני עובדת קרוב ל20 שנה: התחלתי להכיר אותן סביב גיל 16, בדמיון מודרך שנועד לעזור לי עם המגרנות וסביב גיל 18 הגעתי לויפסנה וליוגה שמלוות אותי עד היום; כמאמנת סאטית אני עובדת דרך תחושות הגוף עם לקוחותיי כ-7 שנים וחוקרת את החיבור ביניהן לבין החוויה הרגשית.
כמאמנת סאטית, מורה ליוגה ומטפלת במגע התחום המרכזי שאני חוקרת ומתמקדת בו הוא היחסים עם הגוף. עבדתי עם מתאמנים שסבלו מכל מני תופעות כרוניות. ביניהן כאבי ראש ומגרנות. אני עצמי עברתי איתן מסע של ריפוי - אמנם יש לי עדיין מגרנות, אבל הרבה פחות משהיו, ואני פחות חסרת אונים לגביהן.
המאמר נכתב במקורו כמאמר מקצועי עבור קולגות אבל אני מאמינה שייתן ערך גם לאנשים שאינם מאמנים סאטיים.
עבודה עם תחושות הגוף היא קודם כל התבוננות שקטה במתרחש. לאחרונה הגיעה מתאמנת עם כאב ראש וראינו איך ההתבוננות בתחושות ובנשימה השפיעה עליו לאורך המפגש – הוא כמו היבהב – הופיע ונחלש לסירוגין - מעוצמות חזקות מאוד ועד היעלמות. עברנו דרך זיכרון ילדות ובסופו של דבר היא יצאה בלי הכאב.
מהבחינה הזו העבודה עם תחושות הגוף והנשימה היא מדהימה. אבל חשוב לי לציין שבשום שלב של הפגישה "להפטר מהכאב" לא הייתה המטרה. מראש היה ברור שזה בעצם לא משנה אם תצא עם כאב הראש או בלעדיו. זו נקודה חשובה מאוד. כי צריך לשים לב על מה מתבוננים ומתוך איזו כוונה. מהניסיון שלי לשבת ולהסתכל רק בתחושה הדומיננטית של המגרנה זה לא מה שמקדם: בדרך כלל מי שמתבונן על מגרנה יש לו אינטרס שהיא תעלם. המפתח הוא להתבונן בתחושות באובייקטיביות ולא מתוך ציפיה שהן יחלפו. מאוד קשה להתבונן על מפלצת כמו מגרנה בלי לרצות שהיא תעלם כבר. ואז... המתאמן יושב, מתבונן בכאב הנורא ובעצם מחכה שהוא יעבור. זו לא דרך נכונה לעבוד והיא לא מניבה תוצאות מיטיבות. להיפך, פעמים רבות היא מגבירה את הכאב. למה? כי ההיאחזות בתוצאה גדולה יותר. ככל שהוא מתבונן בכאב שלא חולף ככה הוא יותר מתוסכל מהנוכחות שלו ויותר שונא אותו וסובל ממנו.
הוא מפחד שהכאב לא יחלוף ואז גם הנשימה משתבשת. מעט מאוד אנשים נושמים במצב הזה בצורה תקינה. מערכת הנשימה מתכווצת ואז פחות חמצן נכנס. כשלא נכנס חמצן לגוף, אין ניקוז של רעלים והכיווץ של כלי הדם שמייצר את המיגרנה מחמיר. כל גוף אנושי חי, מתפקד פחות טוב בנוכחות דלילה של חמצן. לכן כל הבעיות הפזיולוגיות מוחמרות במצב הזה. זה לא מינורי. זה קיומי. על זה עשויים לקום ולפול המגרנה הבאה, התקף האסטמה, או כל תופעה אחרת. וזה עוד בלי להתייחס לאנשים שחווים תסמיני חרדה.
אז איך כן עובדים עם מגרנה?
יש שתי נקודות מרכזיות שאני רוצה להתייחס אליהן.
הנקודה הראשונה היא - איך נוצרת מגרנה: ממה שראיתי על עצמי וגם על לקוחות, זו בדרך כלל לא תחושה ראשונית. בדרך כלל מצאתי שיש תחושה קודמת יותר, סביר שבאזור הבטן (בו נוטים להופיע פחדים וחוסר אונים) או החזה (שם יש נטייה לחוש עצב, מועקה וכאב לב). סבתי ז"ל שחוותה על בשרה, שיתפה שהדיכאון הוא הכאב החזק והנורא ביותר, יותר מכל כאב גופני שאפשר לחוות. אני מאמינה שבהרבה מאוד אנשים קיימת החוויה הזו. היא כל כך בלתי נסבלת שהגוף מגן עלינו מפניה.
ההגנה מפני התחושה הזו (התנגדות) יכולה להופיע ככיווץ באזור העורף והגרון ואז זה יוצר מגרנה. בעצם, הגופנש כמו מעדיף את החוויה הבלתי נסבלת של המגרנה כדי להמנע מחוויה רגשית שהיא עוד יותר בלתי נסבלת. כל כך בלתי נסבלת שאין אליה שום גישה. לכן, כמאמנת, כשלקוחה מגיעה עם כאב ראש, אני אתן לה להיות עם התחושה של הראש אבל גם אנסה לאתר איתה תחושה נוספת שנמצאת מתחת לפני השטח.
מתוך הקשבה למה שלומה, מה מטריד אותה ומה מעסיק אותה עשויים לעלות העניינים הרגשיים שמקשים עליה לנשום. אחת הדרכים היא לחקור ממתי היא סובלת מכאבי הראש. יש סיכוי שהמפגש עם הגיל שבו זה התחיל הוא שער גדול לטרנספורמציה. יש סיכוי טוב גם שהמגרנה לא במקרה הופיעה בחדר האימון או שעות קודם לכן. זו הייתה הדרך של הגוף שלה להתכונן לפגישה שבה הגוף ידע שהוא עומד לפגוש משהו מבהיל נורא. הגוף יודע שלאור רצף הפגישות האחרונות התהליך עכשיו מוביל בדיוק להתמודדות עם אותם רגשות קשים שעלו בגיל הזה, והמגרנה היא מנגנון ההגנה שמנסה להגן מפני התכנים המורכבים הללו.
אגב, אני מצאתי שיש קשר הדוק בין כאב ראש-מגרנה לכעס. בדיוק כמו שכעס הוא לא רגש ראשוני אלא דרך להימנע מעצב, פחד או חוסר אונים. ככה גם כאב ראש הוא דרך להימנע מהתחושות הפיזיות שמקושרות לרגשות הקמאיים האלה.
מגרנה עשויה להופיע פעמים רבות אצל אנשים כביטוי לכעס או כשמתקשים לבטא את הכעס. הרגש חנוק והחנק בגרון לעיתים מגביל את הזרימה החופשית לראש ויוצר את המגרנה. במקרה כזה ביטוי של הכעס מאפשר שחרור יוצא דופן. קרה לי לא אחת שכאב ראש הופיע בחדר כצף רגש חזק והמתאמן או המתאמנת התקשו לתת לו מקום וחנקו אותו.
הנקודה השניה היא להכיר מה קורה לי כשאני נפגשת עם המגרנה. המגרנה עצמה היא כבר טראומה. מי שחווה או חוותה מגרנה בחייה יודעת שזה סיוט. אני למשל, הגעתי למצבים של כאב עצום, הקאות ועוד, עד כדי חוסר אונים מוחלט. ואז... מה קורה כשאני קצת מרגישה שמשהו מהדבר הנורא הזה מזדחל לאיזור העורף שלי? אני נבהלת. עבורי זו אימה ממש. ומה קורה כשמבוהלים? מפסיקים לנשום. למעשה אלה היחסים שיש למתאמן עם המגרנה שלו. המגרנה הופכת לאובייקט בפני עצמו. הוא שונא אותה, מפחד ממנה. וככל שהגוף שלו מבועת מהמחשבה ש"הנה מתחילה עוד מגרנה", ככה נכנס פחות חמצן לגוף והיא מתגברת ומגיעה לשיאים. זה מעגל מבהיל. מאוד קשה לראות אותו ולכן גם מאוד קשה לצאת ממנו.
כמאמנת, לכן, חשוב שאחזור עם המתאמנת שוב ושוב אל הנשימה שלה. אפנה את תשומת הלב שלה לזה שהנשימה שלה חלקית (אם זה המצב) ואעודד אותה לנשום לעומק אם זה קשה. אפשר במקביל להתבונן - למה קשה לנשימה להכנס? אולי היא חנוקה בגרון, אולי החזה כבד, אולי הבטן מכווצת. ככה אנחנו מאתרים את התחושה המוקדמת, הרגשית ושוהים איתה.
אפשר לעבוד כאן על יחסים עם פחד. "ומה יקרה אם המגרנה שלך עכשיו תחריף?" עצם המחשבה על זה תעורר פחד והגוף יגיב בתחושות (נוספות על המגרנה). אז חשוב לשמור על נינוחות, להיות עם התחושות ולשים לב שהנשימה נכנסת. זה עובד חזק מאוד כי זה מפרק את ההתניה של היחסים האוטומוטיים שנרקמו עם המגרנה במשך שנים.
לסיכום,
מי שסובלים מבעיה בריאותית כרונית פיתחו איתה כבר מערכת יחסים. אנחנו מייחל ים לרפואה ושמחים כשההפרעה נחלשת. לעומת זאת כשהיא מתחילה להחמיר הנטייה היא לחוות משהו מסויים כגון דאגה, תסכול, כעס או פחד. מתאמנים הרבה פעמים כבר למדו להתבונן בתחושות הגוף ומסתכלים על התופעה כשהיא מגיעה. למשל - אם מתחילה להופיע מגרנה - מתבוננים על הכאב המזדחל לראש, העייפות שבעיניים ועוד - כל אחד לפי החוויה האישית. אבל זה לא תמיד עוזר. אנחנו הרבה פעמים מפספסים שמעבר למגרנה המתקרבת, יש את הפחד ממנה וגם הוא מופיע בגוף.
אם גם אתם סובלים מבעיה כרונית כלשהי אני ממליצה דבר כזה. בפעם הבאה שאתם פוגשים אותה. שהיא מרימה את הראש, תשאלו את עצמכם:
1. מה אני מרגיש/ה לגבי זה שהיא הגיעה.
2. איפה הרגש הזה מתבטא בגוף או איך אני יודעת שזה מה שאני מרגישה? (כאן מדובר על תחושות פסיולוגיות כגון כאב בטן, גירוד, כיווץ עקצוץ וכדומה שמבטאות את הרגש) - שימו לב שלא מדובר על התחושה שיש לכם כתוצאה מהמחלה אלא על התחושה שמבטאת את הרגש שלכם להופעה שלה.
3. אם זה קשה או לא ברור איך לעשות את זה (לרוב האנשים קשה עד כדי בלתי אפשרי לזהות תחושות מבלי שקיבלו הדרכה אישית) פנו למאמנ/ת סאטי/ת לליווי בתהליך הזה.
אנחנו לא רופאים ולא מטפלים. אבל אנחנו מומחים במערכות יחסים, ותופעות כרוניות כגון מגרנות מושפעות ומייצגות משהו עמוק במערכת היחסים שלנו עם עצמינו.
בריאות שלמה לכולם.