לאט לאט אני מחלימה. לא מדלקת הראות, שהייתה בחודש שעבר. ממנה כבר החלמתי, תודה :)
אלא מהמתח של השנה ההיא שהפכה אותי על פי. כל כך הרבה מתח הצטבר בגוף הזה, בשכבות התת קרקעיות. הזיז אותי ממי שאני. מתוכי עלו מאגרים של כעס שלא ידעתי שיש בי.
איבדתי את הצלם שלי. איבדתי את המדיטציה איבדתי את היוגה שתמיד החזירו אותי אל עצמי. כבר כמה חודשים שאני חוזרת למדיטציה. ובשבועות האחרונים ליוגה.
כשחזרתי ליוגה לראשונה הייתי כעס.
עבורי, הבנתי,
יוגה עכשיו זה להיות כעס.
כעס על העזיבה שלי את עצמי חשבון לא סגור שלי מול העולם למה הוא לא משאיר לי מספיק מרחב וזמן? יוגה היא בית ואיך הושלכתי ככה רחוק? איך נתתי לעצמי להתרחק.
ואחרי הכעס המתקלף בא עצב. האובדן שלי אותי, החזרה שלי אל עצמי שכחתי משהו בתוכי - והנה הוא שב ואיפה הייתי כל הזמן הזה?
חשבתי להתחייב למאה ימים של אימון. ואני מפחדת להתחייב. אולי אהיה עסוקה עם העסק, או המשפחה, או אינסוף סידורים ועניינים.
אבל בתוך עצמי אני הולכת ומתחייבת - שוב להקשבה פנימה אלי לגוף שלי.
מתוך ההקשבה שכבות של מתח מתקלפות - ואני מתגלה לעצמי ושמחה.
