"עלה אינו יכול עוד לנשור, בלי שהדבר ישפיע על כל אחד מאיתנו. אין עוד מקום מסתור, כולנו משפיעים זה על זה; יש גל עצום, חובק-כל, הפונה לכל הכיוונים. מוטב שנתחיל למתוח את הגשרים שלנו, אחרת יהיו הסדקים כל כך עמוקים עד כי לעולם לא נוכל לגשר על פניהם."
(לחיות ולאהוב/ ליאו בוסקאליה, האיש שהחזיר לאנשים את החיבוק/ עמ' 98, סתם ככה פתחתי איפשהו וזה מה שיצא)
***
הספר הזה קורץ לי מהמדף. הוא איתי כבר 20 שנים. אבל עכשיו במיוחד אנשים מפחדים להתקרב - וכל כך נחוצים פה חיבוקים. בשנת השירות עוד העברנו אותו בין החברות. בנסיעות אוטובוס בצבא הייתי קוראת בו ולפעמים היו מתפתחות שיחות עמוקות עם אותו אדם אנונימי שישב לידי ולפתע הפך לקרוב.
אני רואה את הכותרת, וחושבת לעצמי: "תודה ליאו שאתה כאן. יום אחד, כשנצא מהבידוד, נצטרך אותך ממש. כשכבר לא נהיה חייבים לשמור 2 מ', אבל כבר לא נזכור איך להתחבק".
יותר מנייר טואלט ופסטה. אני ממש חושבת שכדאי לקנות אותו עכשיו. יום אחד ממש נצטרך שמישהו יחזיר לנו את החיבוק.
