אתמול התחלתי תהליך עם מתאמנת חדשה, הבוקר נרשמה מתאמנת ויש לי עוד כמה מתאמנות חדשות השבוע. כל אחת עולם ומלואו וההתרגשות היא גדולה. תחושה של הקלה, רוגע וביטחון מתרחבת בתוכי. "אני יודעת שיש לי ערך לתת ויש לי מקום בטוח בעולם".
ואני חושבת עלי לפני זמן מה יושבת מול המאמנת שלי ובוכה. אני מרגישה חסרת כוח, מלאה בספק עצמי ולא בטוחה במקצועיות שלי. מה אני שווה?
אבל זה לא היה לפני שנים. זה היה לפני... שלושה שבועות!
באמת שום דבר גדול לא קרה בהתפתחות המקצועית שלי מאז. רק החוויה הפנימית. כי מה שקרה לפני 3 שבועות זה שהייתי אחרי חודש של מחלה שלא עבדתי כמעט כלל, ובשלבים של סיום תהליכים עם מספר מתאמנים שונים במקביל. הקליניקה שלי הצטמצמה לגודל הקטן ביותר מזה שנים. וזה הפגיש אותי עם חלקים בתוכי שכבר לא ידעתי שקיימים.
פתאום התחילו לצאת מתוכי קולות ששכחתי מהם: "אני לא שווה" "אין לי מה לתת", "מה כבר השגתי ב38 שנותי" "לא עשיתי אף פעם שום דבר משמעותי ובעל ערך באמת" "נשארתי קטנה ומצומצמת" ועוד קולות מנמיכים ומקטינים... אלה היו קולות קשים ואכזריים. מהכירות מעמיקה עם תודעות של הרבה אנשים, אני יודעת כמה רבים מאיתנו סוחבים קולות כאלה בתוכם.
אמנם היה נחמד אם הקולות האלה היו נעלמים להם אחרי 20 שנה של עבודת תודעה משמעותית. אבל האמת - המציאות הכי כנה - זה שהם עוד שם. כשאני מאמנת חמישה אנשים ביום, ובערב מלמדת או מופיעה, אז בטח, הם יישארו מנומנמים מתחת לפני השטח. אני מרגישה נהדר! כמה קל להרגיש בעלת ערך במין יום שכזה! אבל בימים ריקים יותר, הם עדיין מרימים את הראש. מבאס.. מצער אולי... אבל זו האמת.
ואני חושבת על אנשים שנמצאים תקופה ממושכת ללא עבודה או מסגרת. החברה נוטה לשפוט אותם - עצלנים, בטלנים, לא ממומשים וכד'.
בתוך תוכי אני גם מצדיעה להם. הם מתמודדים עם אתגר קשה מאוד:
להרגיש בעל ערך בעולם כששהועלת, ועשית והובלת - זה קל. אבל לדעת את הערך שלנו, שבעצם לא תלוי בשום דבר. לדעת שאני בעלת ערך מעצם היותי קיימת. לדעת שהמושג "ערך עצמי" הוא כשלעצמו מקטין כי המילה "ערך" נועדה למדוד משהו חומרי, כמו כסף או ניירות ולא בני אדם. לדעת את היותי ראויה ושלמה ללא תלות בתוצאות של מה שאני משיגה.
הו - זה באמת אתגר ראוי, סגולה של יחידי סגולה.
אני מעריצה את בן זוגי שבתקופה של בין עבודות היה מלא אנרגיות, נתינה ושמחת חיים. אני מכבדת ומוקירה כל מי שמוכן להיפגש פנים אל פנים עם החלל הזה באישורים חיצוניים. למעשה אני שמחה שעברתי את התקופה הקשה הזו וההזדמנות להיפגש עם החלק הזה בתוכי. זו הזדמנות לשחרור נוסף מהאחיזה של הקולות האלה בי.
ואני יודעת שיש לי עוד דרך במסע הזה. אני עוד תלויה, אני עוד מכורה, לפידבק הזה, לאישור הזה.
והלוואי שארגיש יום אחד בטוחה במקומי, בלי תלות בכלום, ככה סתם, מעצם היותי. מאחלת את זה לכולנו.