היא חוזרת מהמטבח עם סיר המרק החם אל השולחן,
ומביטה בדמותה מרצדת על המים הסמיכים
הנה גם הילדה הזו,
היא כל כך אוהבת אותה.
ועכשיו המתוקה הקטנה
יושבת למולה
ועיניה הגדולות מוצפות -
"אני לא רוצה לאכול לבד בחג" ממלמלת,
היא רואה את הקטנה
חונקת את מה שתקוע בגרונה.
בואי יפה שלי -
היא מושכת את הקטנטונת אליה
ומושיבה אותה אל ברכיה.
"אל תחנקי את הבכי
מתוקה שלי.
אני יודעת שרצית שכל החברים יבואו, וכל המשפחה וסבא וסבתא, משני הצדדים... וגם אבא וכולם. זה באמת עצוב שאנחנו לבד."
היא מחליקה על שיערה העדין ברוך.
יושבות חבוקות.
והחולצה שלה הולכת ונרטבת בדמעות, עד שהקטנה הזו נרגעת.
***
"אני בכלל לא מבינה למה צריך את החג הטפשי הזה".
פורצת הנערה ברוגז לשולחן ומתיישבת בכעס.
אף פעם לא התחברתי להגדה הזו.
מצידי אפשר לוותר על כל הסדר ופשוט לאכול ארוחת ערב רגילה.
"ואז לא נשיר מה נשתנה?
ולא יהיה האפיקומן?"
נושאת אליה הקטנטונת עיניים.
והיא רואה שהגוש הזה שהיה לה בגרון קודם ונרגע
שוב עולה על גדותיו ועומד לבקוע ולפרוץ.
הנערה רואה את זה גם ומתעשתת.
"בואי קטנה,
הכול בסדר,
נשיר מה נשתנה
ונעשה את הסדר,
כמו שתכננו.
אפילו –" היא קורצת לה,
"החבאתי לך עוד האפיקומן."
עיני הקטנה נדלקות.
כמה שהשתיים האלה מחוברות ואוהבות זו את זו.
תענוג להסתכל עליהן יחד.
"גם אליהו יגיע," הנערה מספרת לה,
ומחקה את הסבא הזקן נכנס שעון על מקל.
וכבר השתיים - הקטנה והנערה - צוחקות ועושות פרצופים זו לזו
ושולחן החג מתמלא בשובבות.
***
"את נהדרת,"
באה הזקנה.
היא מניחה לה יד בטוחה וטובה על הכתף ומביטה בה בעיניים חכמות.
"תראי איזה יופי עשית פה למרות הכול. את נפלאה."
***
חברתה דופקת בדלת ומצטרפת בחיבוק,
"באמת עשית הכי טוב שלך, זה מצב כל כך לא רגיל, ותראי אותך!"
***
כולן ישובות לשולחן.
היא מוזגת להן מהמרק החם שהכינה,
אל תוך צלחת יחידה.
הנה כל חלקיה מסובים להם יחד בנועם,
והיא מתמסרת לארוחת חג חמימה
בחיק עצמה.
***
לכל אלה שיהיו היום ישובים בבית לבדם,
לכל מי שמתגעגע לנכדים, לילדים, ולהורים
מאחלת חג קרוב ואוהב עם עצמינו.
כי כשאנחנו קרובים באמת אל עצמינו
אז אנחנו בעצם אף פעם לא ממש לבד.
