בימי ראשון אני תמיד עובדת בקליניקה בשקט עם עצמי. אבל השבוע אני צריכה לנסוע מוקדם בוקר למקום כלשהו וכבר ב9:30 בדרך חזרה, וקוקו הכלב איתי באוטו, צריך טיול של כלבים.
אני מחשבת תוכניות: אנחנו חוזרים ומטיילים בשדה ליד הבית ואז יוצאת לפגישה.
***
ואז אני חושבת לעצמי - למה ללכת שוב לשדה שליד הבית? הרי אני כבר כאן בנסיעה, וסביבי טבע אחר. הזדמנות. וכבר מתכננת איפה לעצור. וכבר שמה לב שבלי לשים לב עברתי בדיוק עכשיו את הפניה.
התודעה האוטומטית מסיעה לי את האוטו. עוד שנייה אני בבית באותו השביל המוכר והידוע. האהוב והנוח. אבל המוכר והידוע. כמה כוחות נפש צריך בשביל לפנות לשביל חדש!
***
אני מסתובבת בכיכר פניית פרסה ובנחישות פונה למקום חדש: הבוקר נצא מהמסלול הרגיל. יש לנו הזדמנות.
***
שם בשביל החדש אני רואה את השדה נושמת את היופי, מצלמת וחושבת על התודעה שלנו:
אדם רוצה לחצות שדה שטרם הלכו בו. כל האפשרויות פתוחות בפניו.
אבל הוא צריך לפלס לו דרך בין העשבים. בסוף יגיע לצד השני.
למחרת - הוא יחצה את אותו שדה. סיכוי טוב שהוא ילך במקום דומה לזה שהלך אתמול, לפחות איפה שהדרך מעט נפתחה.
ולמחרת. ולמחרת. ולמחרת - לאט לאט נפתח לו שביל. אחרי שבועיים הוא לא רואה עוד דרכים אפשריות.
זו הפכה להיות הדרך האחת והיחידה לחצות את השדה. גם אדם אחר שיבוא ילך שם באותה הדרך. ככה בחיים, מול סיטואציות מסוימות, בתגובות לאנשים ומצבים שונים, פעם היה לנו חופש, יכולנו לבחור איך להתייחס. אלא שפעם ועוד פעם ועוד פעם. עד שהתרגלנו לפעול באותה דרך שוב ושוב. - התגובות הפכו לאוטומטיות. אנחנו כבר לא רואים דרכים אחרות. אפילו שכולן כאן לפנינו.
כל מה שנדרש זה לעצור רגע, ולפסוע במקום חדש, לא מוכר, להסכים לשריטת העשבים בקרסול.
לנשום - רגע לפני שמתנפלים חזרה. לשתף - לפני שמסתגרים ומתרחקים. לחבק את הילדה הפנימית בתוכי - לפני שאני שופטת את עצמי בחומרה. לתקשר את הפגיעות - במקום שבו הייתי תוקפת או נעלבת.
לבלבל את המערכת האוטומטית הזו. ולעשות סיבוב פרסה בכיכר. זה פותח כל כך הרבה אפשרויות חדשות.
***
אני פוסעת בשביל החדש בחזרה לאוטו ופוגשת מתאמנת לשעבר. היא מספרת לי בעיניים בורקות מה שלומה, על התרחשויות טובות בחייה. "בזכותך" היא אומרת. "בזכותך" אני עונה.
***
התרגשתי. במיוחד בתקופה כזו שמשהו בי שברירי יותר, הפרגון החם נכנס לי ללב.
***
כמה טוב שזזתי מהשביל המוכר כמה הזדמנויות וחופש מתגלה.
