הרגע הזה שבו אני מגלה שלא נשארו כרטיסים להרצאה שממש רציתי ללכת אליה...
מכירים את הרגע הזה של להפגש בדלת סגורה? תסכול, כעס (בעיקר על עצמי, שלא הזמנתי קודם), אכזבה. זה בעיקר מפגיש אותי עם איזו חוויית קורבנות ש..."בשבילי לא נשאר מקום" וחוסר אונים. כי כשאין מה לעשות אז אין מה לעשות. אז... בעבר, הייתי מתייאשת ופשוט נתקעת עם זה בגרון - משלימה עם מר גורלי... כי אם אמרו שאי אפשר אז אי אפשר, ומי אני שבשבילי תתגמש המציאות. בהמשך למדתי שכן שווה לנסות לבקש, אבל האחיזה הרגשית (כלומר הקושי שלי לשחרר את מה שאני רוצה) הייתה מכניסה אותי למצוקה, וזה הקרין מתח בסביבה. במקום להיות מבקשת נהייתי מתחננת. כשאנחנו הופכים לחסרי אונים, לפעמים הצד השני מתכופף, אבל זה לא כי הוא באמת רוצה. לא מתוך חופש. זה פוגע ביחסים. ואני חיה שיחסים לפני תוצאות. כל ההוויות האלה: מתסוכלת, מאוכזבת, כועסת, חסרת אונים... כל אלה- לא הוויות שפותחות את הלב והדלת. הן מעוררות התנגדות. אז... היום ראיתי שהתפתחתי. אחרי שהבנתי מהמוכר בקופה, שהכרטיסים אזלו מזמן מזמן. כבר 20 אנשים לפניי התקשרו ולא היה להם מקום, והרגשתי את את האכזבה, התסכול, את האוטומט להתייאש ולהרים ידיים ואת האוטומט להתחנן שבכל זאת "יצילו אותי" ויפנו לי מקום. ראיתי הכל ברגע. לקחתי נשימה עמוקה והתקשרתי למארגנת.
אני : הי איילת. נעים מאוד, שמי יערה :) הבנתי שהכרטיסים להרצאה הערב אזלו. אני מאוד רוצה להגיע, אני מאמנת וההרצאה הזו חשובה לי. יש משהו שאפשר לעשות? איילת: אוקי. את צריכה רק כרטיס אחד? אז אפשר לסדר את זה, תני לי את הפרטים של האשראי ותשלמי בקופה.
וואו. הוויות עובדות.
תודה מכל הלב לאיילת, שהצליחה להקשיב לי מעבר לעומס שבוודאי יש לה היום. ותזכורת - להשאר בהוויות שלנו, לא משנה מה קורה במציאות.
אם אנחנו באמת רוצים משהו, הוא בדרך כלל קורה.
ובמקביל לפתח בהירות ולדעת מה באמת חשוב לנו.