בקרון הרכבת. כבר מרחובות (נדמה לי) משפחה עם תינוק שצורח כל הנסיעה הארוכה. האחות כבת השלוש משתוללת. האמא מנסה לפרקים להרגיע אותו חלושות. האבא מדבר בטלפון ועבר לקרון אחר. אני במדיטציה, מתקשה לנשום. הגענו לחדרה והם יורדים.
***
הבחור שעומד לידי מסתכל אחריהם ומניד בראשו ביאוש שקט וביקורתי.
הבחור שיושב לפניי קם לוודא שהם לא שכחו משהו אחריהם, ''כי בכזה מצב עם ילדים, הרבה פעמים שוכחים''.
בכל רגע ורגע יש לנו אפשרות לבחור מחדש מי אנחנו רוצים להיות בעולם.