בשער היוצא של הזיכרון רוצה להוסיף עוד דבר. אינספור נרות הודלקו היום לזכר הנופלים. המתים שאינם. אני רוצה להוסיף ולהדליק נרות לזכר החיים. לזכר כל אותם גברים וגם נשים שנפשם נפגעה ללא היכר. שסוחבים איתם טראומות מלחמה בלתי ניתנות לעיכול, ונסתרות מהעין. חיים לכאורה חיים רגילים אבל בחדרי חדרים מתמודדים עם דברים שאי אפשר להתרגל אליהם. אני מדליקה נר לזכר שינה טובה בלילה שאבדה ונשטפה נדודים וסיוטים. לזכר החופש של אותם גברים, וגם נשים, לבטא רגשות עצומים שאין להם מילים. או בכלל להרגיש כי הכאב בלתי נסבל והפתרון היחיד הוא הדחקה וקהות. לכל הגברים שמשהו עמוק בתוכם נשבר והם מתקשים להיות באינטימיות ונשארים לבדם. לכל אותן נשים שהתאהבו בהן וליבן נשבר. לכל אלה שנפשם נפצעה והם עומדים חסרי אונים מול הצורך לבנות את חייהם: להתפרנס, לפתח קריירה ולקיים את משפחתם בכבוד. לכל אלה שמתקשים למצוא שוב חוויה של ביטחון אהבה וערך עצמי אחרי שגופם נפגם והפך נכה.
לזכר שמחת חיים ותשוקה לחיים, חוויית שלמות וביטחון של ילדות וילדים שגדלו בלי אבא.
לזכר שלוות הנפש של אינספור שחווים פוסט טראומה באינסוף דרכים שמתבטאות בכאבים ומחלות כרוניות בלתי נסבלות.
לזכר חוויית הביטחון של אלה שגדלו לצד אבות פגועי מלחמה שהיו תוקפניים פיסית או מילולית. ועד היום מתקשות לבטוח ולייצר בחייהן זוגיות אוהבת. לזכר חלומותיהן ותשוקותיהן
לזכר לילות של התייחדות מלאת אהבה ותשוקה של נשים שהאהובים שלהן חזרו משדה הקרב אלכוהוליסטים ופגועי נפש.
לכאב בלתי נסבל שמפלח אינספור תאים משפחתיים בחברה שלנו כאב מסתורי שאין לו שם וגוף אין לו הגדרה ותוקף ''בסך הכל כולם עוברים את זה'' ''זו לא נכות פיסית אז זה יעבור''
אבל כאב עמום ושתלטן אני פוגשת אותו ואתכם בחדרי חדרים ואתם משתפים אותי מתוך חוויות ההווה התסכולים, הכעסים, והפחדים של היום-יום הגוף מציף תחושות זיכרון עולה והסיפור הפרטי שלכם-ן מתלכד עם הסיפור הקולקטיבי הזה הפצוע והבלתי נסבל. הבוקר חשבתי עליך. הנשמות שלנו התחברו. אבל לא יכולת. יהי שלומינו ברוך.