פליטים

מסתכלת על התמונה שלכם, איתכם איפה אתם עכשיו?

רק לפני שלושה שבועות ישבנו יחד במתקן הכליאה חולות. אי שם בדרום הרחוק בחבורה הקטנה שיצרנו לנו שהרגישה באותה שבת כמו הדבר הכי ברור בעולם.

איפה אתם עכשיו?

לפני כשבוע וחצי המתקן נסגר נפוצתם לכל עבר אבל נאסר עליכם ללון בתל אביב, ופתח תקווה, ואילת ובכל מקום שאתם באמת מחוברים אליו.

אז איפה אתם עכשיו?

ובאותה שבת - מישהו רצה קפה. יונס ואני התחלנו לארגן את זה. אני הוצאתי את הגזייה, ויונס בישל אותו ואגב זה, דיברנו. כן, מאריתריאה. הצבא הבלתי נגמר, שאין לו תאריך תפוגה. האחים שלא ראית מאז שברחת לכאן. ויש ביננו זרימה, וצחוק ושובבות של חברים. בזמן אחר, במקום אחר, בתנאים אחרים, בגלגול אחר בטח הכול היה אפשרי.

אחר כך חילקת קפה לחבר'ה. ואני ישבתי ליד דויד. הוא שתק הרבה. משהו בעיניים נראה לי לא לגמרי צלול כאילו מסומם אבל לאט לאט התחילה שיחה והתגלתה לי צלילות מלאה והבנתי. זה מהמחלה. שנתיים נגררת בבתי חולים. אבנים בכלייה. "זה בגלל שבסיני שתינו מים מזוהמים." היום, אני כבר יודעת, שאחת מדרכי העינויים הייתה לתת לכם מים עם נפט. וחלית.

מה באמת קורה לאדם ששותה מים עם נפט? מה קורה אם הם חולים? על זה לא חשבתי עד היום.

אבל הם לא יכולים להיות באמת חולים. הרי אתם הבריאים. החזקים. האפריקאיים. השחורים. הנכונים לכל עבודה שחורה. אתם אמורים להיות עמידים בכל.

ומה אם כן? מה אם כן?

אז את השנתיים הראשונות בישראל עברת בהמתנה לטיפול הבריאותי שהסתיימו בניתוח. "היה איתך מישהו?" אני שואלת. והאנגלית משתבשת ביננו. "כן," אתה עונה. "יש לי משפחה בקנדה." אז לא, אני רושמת על לוח ליבי. שנתיים במחלה. בארץ זרה, ללא זכויות בריאות. לבד. ואחרי הניתוח, כמה שנים שאתה לכאורה בריא, וחזרת לעבוד. אבל כואב לך כשאתה מתכופף. וזה מקשה על העבודה.

ובינתיים כבר יושב לידינו עוד חבר, ושותק. ואז מתיישב לידינו בחור נוסף. וכאן אין כל מחיצות. הוא ישר פותח. "מי עשה לך את הצמות?" הוא פונה אלי הימים ימי פורים. צבעתי את השיער, עשיתי צמות אפריקאיות וצילמתי סרטון מחאה והזדהות: We all have the same blood "את מזכירה לי ככה את אמא שלי" הוא אומר. ורטט בלב שלי. רק בשביל זה, היה שווה הכול. ומי יודע כמה שנים לא ראה אותה.

"אסור לנו לדבר בחופשיות בטלפון" הוא יסביר אחר כך "מאזינים על הקו. זה מסוכן."

ובינתיים אנחנו עוד מדברים על השיער והם מבקשים לראות את הצבע האמיתי שלי. אני מראה להם תמונה בסמארטפון ואז רוצים לראות גם את הסרטון שהכנתי. איך הם יגיבו? אני חוששת. הרבה אנשים אמרו לי להיזהר. שלהתחפש לאפריקאית עלול לפגוע. ושם גם הפנים שלי צבועים כהה. ובינתיים מתקבצים סביבינו עוד חברים ויחד אנחנו צופים בסרטון במסך הקטן של הסמארטפון.

יונס ואני קוראים יחד את השלטים בסרטון "you are my brothers and sisters, please stay, you're welcome" ואני חוששת. וכשזה נגמר, ממתינה לרגע. נותנת להם לעכל. איך הם הרגישו? ונרגעת כשהם משתפים שזה עשה להם הרגשה ממש טובה – הרגשה שהם לא לבד.

ומכאן כבר השיחה זורמת. והם מספרים לי עוד: כולם הגיעו מאריתראיה.

ואסי, שהעברית שלו זורמת וחופשית, מנסה להסביר לי איך השיטה עובדת. ואני רושמת. מנסה להבין ולזכור הכל. "עברתי דרך סודן. בסודן גונבים אותך ברחוב ומוכרים אותך."

לוקח לי זמן להבין. אה, חוטפים אותך. "רוצים כופר נפש של 30,000 מאיפה תשיג? אם אין לך או למשפחה שלך מתעללים בך עד שתמצא. נותנים מכות, שוברים איברים. מטפטפים פלסטיק"

ובימים שאחר כך אני קוראת ולומדת, והכול מתחבר לי כמה לא משמעותי הכסף שהמדינה מבטיחה לתת לפליטים. הוא הרי ייגנב מהם בדיוק באותה שיטה.

גם יונס הגיע דרך סודן קבוצה של 86 אנשים מי מהם נשאר? חודשיים בסיני 26 אנשים ברכב צפוף וקטן שקשה לנשום. היו שמתו בדרך מהמחנק או נפלו מהאוטו.

ובהמשך למדתי שבמסע עינו אותם בשלל דרכים. טפטפו על הגוף פלסטיק רותח קשרו איברים, שברו, ירו, וחנקו אנשים הסתובבו עם פצעים פתוחים מזוהמים , מוגלתיים, עם תולעים (!) עד שסירחון עז נודף מהפצע. אונס סידרתי. אני עוצרת כבר בטח מדי קשה לקרוא לפחות כמו שלא נסבל לכתוב.

ואסי מספר שכשהגיע לישראל שכנעו אותו לכתוב שהגיע לעבוד. והוא השתכנע כי הוא הרי רוצה לעבוד. "אבל נתנו לי ויזה שאסור לי לעבוד. ועכשיו – המדינה אומרת: אתה באת לעבוד אז אתה לא פליט, אתה צריך ללכת מכאן."

והוא ממשיך: "נתנו לי כרטיס לכיוון אחד, לתל אביב. שבוע הייתי זרוק בכביש ואז חברים לקחו אותי לאור יהודה ומשם לטבריה בגלל שבת"א היה בלאגן ברחנו לטבריה. פעם היו משרדים בכמה מקומות אבל סגרו אותם. עכשיו יש משרד רק בת"א. צמצמו אותנו.

אז גם אם אתה גר בטבריה צריך להגיע לתל אביב והתורים ארוכים ארוכים. לפעמים זה לוקח כמה ימים. אנשים מגיעים מרחוק וצריכים לחכות. אז איפה הם יישנו בלילה? לכן יש כאלה שמחכים בבארים ומשתכרים"

היום אני יודעת שהתורים הבלתי נגמרים הפכו לשם-דבר שיש ארגונים שמכשירים מתנדבים ללוות את מבקשי המקלט כדי להגן עליהם שם ולדאוג שגם תורם יגיע. שהם מחכים בתת תנאים בשמש קופחת. השבוע הארגון "חרדים לגירוש" (ארגון של חרדים שמתנגדים לגירוש) הקים בחמלה אנושית נוגעת ללב צילייה - כדי שלפחות יהיה להם צל.

ואני נזכרת שאלי ישי אמר: "עד שתהיה לי אפשרות לגרש אותם אני אכלא אותם ואמאיס עליהם את חייהם". והתובנה שזה מה שהמדינה עושה: מתעללת. מתעללת עוד באנשים האלה שכבר עברו הכול.

ואנחנו עוד שם, יושבים יחד על קפה ב"חולות" הם מספרים על הצבא הלא נגמר באריתריאה על הבריחה בסכנות על שנים ארוכות ארוכות שלא ראו את משפחתם מאז.

וסליחה אם קצת התבלבלתי בפרטים אולי לא דייקתי במאה אחוז כי מה שסיפרו לי דויד, ואסי ויונס מתערבב לי עם מה שסיפרו לי ג'וני וג'ק ואחרים בזמן האחרון כבר שמעתי לא מעט סיפורים וכולם דומים ואיומים כל אחד על פי דרכו

ולפני שבוע, בסיור בדרום תל אביב ג'וני, בעל האישיות הכובשת, שאולי חלקכם פגשתם. גנן בגן ילדים והוא מסביר בפשטות. בהגיון נוגע ללב: "ככה זה בן אדם. צריך את אבא ואמא" אמת כל כך פשוטה. והם בצבא של אריתריאה מגיל הנעורים. חודשים ארוכים ארוכים ללא שחר. ללא אופק וללא אדם קרוב. בעבודות כפייה משוחררים לבתים רק אחת לשנה. ג'וני, שעבר בדיוק כמו האחרים את המסע האיום בסיני

והוא - שנעקר ממשפחתו בהפתעה לפני שנים ארוכות ולא ראה אותם מאז. שנתלש מחייו וממולדתו שנדד בין מדינות בניסיון להטיל עוגן ונס על נפשו לא פעם אחת רק בשל גוון העור שהאופק שלו לוט בערפל ובחר להיות מלאך של אור. מנהל עסק של גן פורח בלב דרום תל אביב מוכן לשלם 26,000 ₪ שכר דירה (!!!!) לחודש למקום שלא אתם ולא אני היינו מוכנים לחיות בו כדי לתת קורת גג לעשרות ילדי הגן.

והילדים כמו ילדים מתוקים ומלאים באהבה

אחד מהם נצמד אלי הוא לא מכיר אותי אבל הוא לא רוצה לעזוב. ומשהו בתקשורת שלו אחר. מכל ילד שפגשתי הוא קרוב כל כך. קרוב לאין שיעור. כאילו ברגע אחד הוא נהיה חלק ממני, מהגוף שלי, אני מרגישה את הקליפות הנוקשות של התרבות הלבנה, העצורה והמאופקת שלי מתלבטות, מתארגנות מחדש, נסדקות אל מול הילד הזה שפשוט בוחר בקרבתי מרגישה את עצמי מגושמת מול הזרימה שלו אנחנו משתובבים והלב שלי מתרחב ונפתח. אנחנו צוחקים. ואני יודעת שכנראה עוד יעברו כמה גלגולי חיים עד שאוכל להפנים ולהטמיע את מלוא ההשראה שיש לו לתת לי עד שאדע להיות גם אני כל כך פתוחה וקרובה בעולם. ואיזו זכות נפלה בחלקי שהוא הגיע עד אלי מיבשת זרה ורחוקה מאפריקה ללמד אותי דרך אחרת, פשוטה, וכל כך טבעית של יצירת קשר. איזו הזדמנות ואיזו מתנה. שהלוואי שיישאר כאן עוד קצת ועוד כמה שהוא יכול, כמה שהוא רוצה עד שאצליח לזכור בעצמי עד שאדע את זה גם אני, בכל תא בגופי שככה, בפשטות ככה, זה הטבע של האדם.

***

יש לנו את ההזדמנות להראות להם שהם רצויים שאנחנו לא מוכנים לתת להם לצאת למסע פליטות נוסף. יש לנו הזדמנות לקרוא נגד התוכנית של הממשלה שאמורה להתחיל בעוד שבוע ב-1.4 (זו לא מתיחה) לגרש אותם מכאן לעתיד לא ידוע ואכזרי. ואני מזמינה אתכם לא לפספס את ההזדמנות ולהגיד את האמירה הבהירה והברורה שלכם בעולם.