ווייז אומרת לי בעוד ק"מ לפנות שמאלה למלחמת-ששת-הימים ואני מרגישה כאב חד כזה כמו בעיטה בבטן
אולי הרבה שנים של עבודה עם תחושות הגוף הביאו אותי לרגע הזה של הנוכחות להיות ערה לבעיטה הזו עכשיו.
אולי אני ביום רגיש במיוחד.
ופתאום בהיר לי שאני לא רוצה לפנות למלחמת-ששת-הימים.
אני ממשיכה לנסוע ווייז חוזרת: "בעוד 300 מטרים פנה למלחמת-ששת-הימים" ושוב אני מרגישה את זה כאב הפעם כמו נגיחה בלב וכל הגוף מתכווץ.
אני אומרת תודה לכל שושלת המורים והמאמנים שלי לתחושות, שהביאו אותי לרגע הזה שאני שומעת את הגוף שלי, ולגוף הזה שקיבלתי. שננגע. לפעמים אני מרגישה אותו כל כך חשוף וכל מילה מהדהדת בי כמו תוף.
ומגיע רגע האמת: "פנה שמאלה למלחמת-ששת-הימים"
ואני לא רוצה. אבל פונה. כי זו הדרך. ויש פגישה.
אני בכלל לא רוצה לפנות למלחמת-ששת-הימים ולשום רחוב של מלחמה אני לא רוצה לפנות שמאלה לעולי-הגרדום או ימינה למנהיגי המרד לבר-כוכבא והמכבים
לפעמים בא לי למחוק את כל ישראל ולהתחיל מחדש אני רוצה להמשיך ישר בחמלה. אני רוצה לפנות שמאלה ברחוב החברות ואז ימינה בשותפות, ובעדינות אני רוצה להמשיך ישר לרחוב הנדיבות הסובלנות, האכפתיות, הרכות אני ממשיכה ישר ברחוב אהבת-האדם-באשר-הוא ולוקחת נשימה עמוקה, כמה נעים כאן האוויר. אני מתעקלת בסמטת האנושיות ומגיעה עד כיכר החיים-יחד, הנה שוב התחברתי לרחוב החמלה. יש רחוב כזה בכל עיר וכבר הגעתי רחוק. אני ממשיכה אל החסד וההקשבה איזה עוד רחובות אני רוצה? רחוב ההתבוננות רחוב השקט-הנפשי האיזון השלווה אפשר גם את רחוב התקווה האמונה רחובות הפריחה, השגשוג, הלבלוב האביב רחוב התשוקה-לחיים שנושק לרחוב שמחת-החיים מרחוב החיבור-של-הלב אל שכונת הלב-הפתוח: רחובות הנועם, המתיקות, העונג, החום והפיוס החיבור, החיבוק ומשם הלאה הלאה עד לכיכר ההשלמה.
לפעמים באמת בא לי למחוק את כל ישראל ולהתחיל מחדש מה זה השטויות האלה לגרש בני אדם?