אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" או שלא, לפעמים גם נכנסים עמוק לתעלה...

וזה מה שקרה לי הבוקר. ממש בבוקר.

נתחיל מאתמול.

אפילו שהתיישבתי למדיטציית הערב בשעה סבירה (20:00) צללתי לשינה עמוקה. מי שהולך לישון ב-20:00 בערב שלא יתפלא שהוא קם ב-3:00 בבוקר. ועוד אבוי... עם מגרנה. מה שהכי מקל עלי במגרנה, זה לצאת לטייל.

וככה אני מוצאת את עצמי, יחד עם קוקו מגששים באפילה של רבע ל-4 בבוקר באזור המיוער שליד גבעת-עדה. אחרי סיבוב קצר מתחילים לסוע הביתה ואז... אזור השדות, שביל מסקרן. אני פונה מהכביש ונוסעת קצת. יורדים מהרכב, עושים עוד סיבוב רגלי וחוזרים לאוטו כדי לחזור לכביש. ופתאום אני מבינה שזה לא יהיה פשוט. השביל צר. עדיין חשוך. מתחילה ברוורסים קטנים מאוד לסובב את האוטו.

מצד אחד תעלה קטנה מכוסה עשבים, מצד שני.... אמא'לה... תעלה ענקית. נו, איך קוראים לנתיב הזה שבונים כדי לתת לנחל לזרום? המשהו משהו הזה שאם אנחנו מתדרדרים אליו עכשיו אז אנחנו לא יוצאים מזה שלמים. וכשאני מבינה את זה אני מתחילה להילחץ.

כשנלחצים נושמים פחות טוב ואז נכנס פחות חמצן למוח, וככל שפוחתת כמות החמצן במוח שלי, גם שיקול הדעת שלי נעשה יותר מוטעה. הרוורסים מתחילים להיות עוד יותר קטנים, וכדי לפצות אני נוסעת קצת יותר קדימה.

ו... "פלופ". הגלגלים הקדמיים שוקעים לתעלה הקטנה, נתקעים ואי אפשר לעשות יותר שום רוורס, לא קטן לא גדול. האוטו תקוע, 4:30 לפנות בוקר בשדות. לעזאזל! אפילו מים אין לי... טוב שלקחתי את הטלפון, כי ת'כלס התלבטתי אם זה נחוץ.

במעשה נואש אני מתחילה לחפור עם הידיים. גלגל ימין, גלגל שמאל... אבל... ברגע של כנות עצמית אני מבינה שזה לא הכיוון.

מה עכשיו...? מבררת על גרר, מבינה שחילוץ זה לא בביטוח חינם, שזה יעלה לא מעט, שבכל מקרה עדיף לחכות עד 7:00 כי אז זה יותר זול. האיש הנחמד מחברת הגרירה (שגריר) ממליץ לי לא להיות לבד. עדיף שיהיה איתך חבר... כן, את זה אני יודעת... קוקו חבר אמת אבל באמת שבא לי עכשיו איזה בן אדם חמוד לידי. אחד הרגעים שבהם צף תסכול וכעס על אלוהים (או מה שזה לא יהיה) שהזניח אותי ואני עדיין רווקה. חבר. אני רוצה חבר!!

אני כותבת בקבוצת החברים הקרובים... יודעת שזה די קלוש אבל מנסה.. . אולי.. מישהו במקרה ער?

פעם בעשר דקות בערך עוברת בצומת מכונית, אני מחכה, והנה איש נחמד. בטח שהוא ישמח לעזור לי. אבל האוטו לא מגיב לרוורס שלו יותר מאשר לרוורס שלי. אין לו כבל למשוך. "אבל, בטח," הוא אומר לי, "טרקטור יעשה את זה בלי בעיה." "אתה בטוח?" אני שואלת... הוא משוכנע וזה מרגיע אותי. "תחכי שעה והם יתחילו לבוא ויעזרו לך בכיף."

מצויין, אני חושבת לי, שעה זה בדיוק מה שאני צריכה למדיטציה של הבוקר. מתיישבת באוטו ונכנסת לזה. ותוך כדי אני שמה לב שאני שוקעת למדיטציה עמוקה ושקטה– ואני עפה על עצמי – סחתן עלי שאני יכולה למדוט בנחת גם כשהאוטו שלי תקוע ואין לי שום פתרון. בתוך תוכי אני בעצם יודעת שהכל יסתדר, זה פשוט עוד לא ככה עכשיו. קוקו מודט לידי, או מנמנם, גם הוא לגמרי בעניין ולא מודאג בכלל.

כשמסתיימת המדיטציה, 5:50 אנחנו שוב הולכים לכביש, קר עכשיו ואני מחכה שיעבור איזה טרקטור. אף טרקטור לא נראה באופק. אבל פתאום עוצר איש נחמד עם רכב גדול מאוד. בחור עם מבטא ערבי, חיוך גדול, ים של נכונות לעזור ואמונה שזה יצליח - לואי. הוא גם מנסה את שיטת הרוורסים אבל רואים שהמיומנות שלו ברמה אחרת. הוא משחק עם הגלגלים והאוטו כמעט מגיב. אבל... כמעט זה לא מספיק.

צריך כבל ואין. הוא אחראי לעובדים תאילנדים שיוכלו לעזור ובכיף ישלח לכאן חבר עם טרקטור, אבל רק ב-7:00. "אין בעיה," אני אומרת, "אחכה עד 7:00." אבל... לו זה לא נראה מספיק טוב. הוא לא רוצה שאחכה. הוא גר בברטעה, הביא לכאן עובדים, יש לו זמן והוא נחוש לעזור לי. עכשיו. הוא מחפש אבנים, משטחים, ומוצא. אני מסתכלת בהשתאות על המיומנות הזו. אבל לאוטו זה עדיין לא מספיק.

ובדיוק אז, עובר מרחוק טרקטור עם 4 עובדים תאילנדים. הוא קורא להם, הם מחנים את הטרקטור ובאים. אני לא מבינה לאן זה הולך. אבל נראה שהם כולם מבינים. הוא נכנס לרכב ומתניע והם כולם דוחפים.

ו..."פלופ" כמו פקק שמפניה. האוטו חוזר לשביל כאילו לא הייתה שום בעיה.

אני מודה להם בהתפעמות מכל הלב, וארבעת העובדים החמודים חוזרים לטרקטור. לואי לא שקט עד שהוא רואה אותי יוצאת מהשביל אל הכביש.

"עשית לי את היום! איך אני יכולה להודות לך?" אני שואלת.

"את לא צריכה להודות לי," הוא אומר. "בשבילי העיקר שאת מבסוטה."

ואני? מבסוטה, בטח שמבסוטה.

אלוהים, או מה שלא יהיה, כן איתי, אני מרגישה את זה. וזה מרגש.

אנחנו לוחצים ידיים ומצטלמים.

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.