למהר לרכבת בנחת

למהר לרכבת בנחת. אפשר לעשות כמעט כל דבר בכל הלך רוח (הויה). לפעמים אנשים אומרים "כל אחד במצב העומס שלי היה נלחץ" או "אי אפשר לא לכעוס כשאומרים לך דבר כזה". אבל זו לא האמת. ההויה שלנו היא באחריותינו, (למרות שלא תמיד אנחנו יודעים איך לקחת את האחריות הזו והמנגנונים האוטומטיים שלנו קופצים). ההתניות האוטומטיות שלנו כל כך מהירות שהן שקופות לנו, נראה לנו שאין ברירה. אבל זו לא האמת. יש ברירה. אנחנו חופשיים להגיב אחרת, לו רק ידענו איך... לי יש התניה שכשאני ממהרת אז אני נלחצת (אולי עוד בן אדם אחד או שניים מכיר את החוויה 😉). בלי להכנס להסטוריה שלי בעניין (כמאחרת כרונית במשפחה דייקנית, בעלת הפרעות קשב וריכוז שקשורות להתארגנות, זכרונות מכוננים על חברות מבריזניות וכיוצ"ב) המצב שלי הוא שאם יש לי זמן קצר להגיע לאנשהו, אני נעשית מתוחה מאוד, התנועות שלי עצבניות, אני מנסה למהר אבל הן לא בהכרח יעילות. זה בדיוק הזמן שבו תשבר לי כוס ואצטרך לטאטא אותה, אני נושמת פחות טוב ונעשה לי מתח בכל הגוף. למעשה אחרי שהגעתי ליעד סביר שייקח לגוף שלי לא מעט זמן להתאושש. אולי כבר יהיה לי כאב ראש.... באוטומט שלי למהר=להלחץ. אבל האמת היא שזו לא האמת! תיאורטית אני יכולה למהר ממש, אפילו לרוץ לרכבת שיוצאת ממש עכשיו ולחייך מבפנים. זה לא גורם לריצה להיות איטית יותר! הנקודה היא שהמכלול גוף נפש שלי לא בדיוק יודע איך לעשות את זה. כי בשניה שהתודעה שלי מפרשת "צריך למהר" הגוף שלי כבר בסטרס. אני מתאמנת על פירוק ההתניה הזו לא מעט שנים והבוקר, ממש עכשיו הגעתי לשיא בעניין! (זה הזמן לתופים וחצוצרות בבקשה😉) : הרכבת המתאימה לי הייתה ב6:41. האוטובוס בו ישבתי עשה הרבה סיבובים והבנתי שאפילו 4 הדקות שאמורות היו להיות לי לעבור מהתחנה בו יוריד אותי לרכבת מתקצרות. אבל מה יעזור לי עכשיו להלחץ? באמיתי... הייתי רגועה. הסיכוי שאגיע בזמן קלוש אבל אמהר כמה שאני יכולה (אלה מצבים שבעבר הייתי מוותרת מראש, אבל לא! למה לוותר על הסיכוי הקטנצ׳יק הזה?). נחתתי בצד השני של התחנה 3 דקות לפני שהרכבת תגיע. הייתי צריכה עוד לעבור תור, בידוק ביטחוני (המכשיר צפצף אז הייתי צריכה פעמיים) לרוץ עם קוקו לצד השני (כשהוא עם מחסום הפה הוא פשוט מסרב ללכת), בלי להתקל באף אחד. רצתי ומיהרתי כמה שיכולתי אבל עם חיוך ובסבבה, עד לרגע האחרון לא היה ברור אם אספיק. כשפגשתי ידידה בצד השני ופטפטנו בקלילות בשניות שהיו עד שהרכבת הגיעה, ידעתי שניצחתי. שניצחתי את המערכת הפנימית שלי. מיהרתי והייתי רגועה.