השעה 22:27. בעוד קצת יותר משעה וחצי יפוג הזמן שהקצבתי לי לשחרר את הסיפור הזה לאור. הסיפור הזה נע בתוכי כבר כל כך הרבה זמן. הפעם הראשונה שרציתי לספר אותו הייתה לפני שנה וחצי כמעט. ולפני ארבעה חודשים שוב, ומאז עשרות פעמים, וגם טיוטות. למה כל כך קשה להוציא אותו לאור? הבנתי את זה היום בזכות המאמנת שלי. אם זה היה סיפור ניצחון. בהתחלה חשבתי שזה סיפור ניצחון ורציתי לשתף. אבל פחדתי שהניצחון יהפוך לכישלון והחלטתי לחכות לוודאות. וכשהניצחון לכאורה, הפך להפסד לכאורה, כבר לא ידעתי איך לשתף. כי מה כבר יש לי לתת ומה אני יודעת, אם עובדה שנכשלתי? אבל הסיפור נשאר מדהים ויפה בעיני. וכן, אני מרגישה יש לי מה לתת. כי מעבר להכול זה לא סיפור על הצלחה או כישלון אלא סיפור על חוקיות העולם ויש לי הרגשה שמי שיקרא אותו יקבל מתנה אמתית לחיים שלו. יום הולדת הוא זמן לחלק מתנות. יש לי שעה וחצי, להתייצב מולכם, ומול העולם ולשתף במתנה הזו, אפילו שבסופו של דבר היא הסתיימה בפרידה.
אז מאיפה מתחילים? לפני כארבעה חודשים ישבתי עם חבר שהיה בברוך כלכלי. "אני חייב שיהיה אקזיט" הוא אמר. "חייב". "ומה אם לא יהיה?" שאלתי אותו. הוא לא היה מוכן לחשוב על האפשרות הזו והנשימה שלו נחנקה. הרגשתי שעצם חוסר היכולת שלו להכיל את האפשרות הזו, ההיצמדות שלו לפתרון הזה, לא תאפשר לזה לקרות. לא ככה. אבל לא הצלחתי להעביר לו את המסר. בסוף סיפרתי לו סיפור משלי:
לפני שנה וחצי בערך, קמתי מוקדם בשבת בבוקר. זה היה יום שבת יפה ממש והייתי רעננה. יצאתי בשמחה לטייל עם קוקו ועשינו סיבוב ארוך במיוחד. כשחזרתי הביתה גיליתי שהמפתח נפל בדרך. הייתי בלי כלום, בלי טלפון, מים, בפיג'מה ומול בית נעול. נבהלתי. קשרתי את קוקו וחזרתי את כל הסיבוב (הארוך במיוחד) כדי לחפש את המפתח. (הייתי במצב רוח כבר פחות טוב). וכשהשלמתי את הסיבוב אז משהו כבד בתוכי נופל. המפתח לא נמצא. יצאתי לסיבוב נוסף. "אני חייבת למצוא את המפתח, הוא חייב להיות איפשהו". וכשהסיבוב השני עמד להסתיים התחילו הספקות. "ומה אם לא אמצא?" נזכרתי שיש לי שכן מנעולן. סמי. אני אפנה אליו ואבקש שייפרוץ. אבל גם ידעתי שאם אני לא אמצא את המפתח אני אהיה חייבת להחליף מנעול. המפתח הזה בולט, אם הוא לא בשום מקום אולי מישהו ראה אותו נופל לי. אולי מישהו לקח.... לעולם לא אוכל להיות שוב שקטה... "אבל להחליף מנעול ?! זה המון כסף. אני חייבת למצוא". ובמחשבות האלה יצאתי לסיבוב השלישי. כועסת על עצמי ומתוחה: "חייבת למצוא". ובאמצע הסיבוב פתאום הייתה לי מין הרגשה.. " בשניה שהוא יחליף לי את המנעול אז המפתח יימצא. חבל... אולי אפשר להיות בהלך הרוח הזה רגע לפני שהמנעול מוחלף. אז אולי להמשיך לחפש? לא... זה הזמן לשחרר... אני מסתובבת כבר שעות והוא לא בשום מקום, אני צמאה ועייפה. אני משחררת. איבדתי. וזה מה שקרה." ועם התובנה הזו, עלה עצב וגם הקלה. עצב כי הסכמתי לוותר על כמה מאות שקלים. הקלה, כי הפסקתי להיאחז במה שחייב אולי לקרות והסכמתי להיות עם המציאות כפי שהיא. כרגע אין מפתח וסוף הכוחות שלי. דפקתי על הדלת של סמי, המנעולן הכי נחמד בעולם וביקשתי את עזרתו. והוא, למרות שיום שבת והילדים והכל, נענה מיד ונחלץ לעזרתי. כמה מטרים ספורים עמדו בינו לבין הבית שלי. ובדיוק בהם צעקה לי פתאום שכנה: "הילדים מצאו את המפתח!" הייתי מאושרת ומלאת תודה. ובעיקר נפעמת. כי ידעתי. משהו בתוכי ידע. אני ניבאתי את זה. ידעתי שכשאשחרר את האחיזה, אז המפתח יתגלה מעצמו. וככה באמת היה.
החבר שלי, זה עם הברוך הכלכלי והאקזיט. הקשיב לכל הסיפור. ופתאום משהו בו ננגע והוא הבין את הנקודה. כמה ימים אחר כך שמעתי את עצמי מספרת את אותו סיפור לעוד חבר ואחר כך לעוד חברה ובכל פעם הסיפור הזה נגע. ואז פתאום התעוררתי לעצמי ואמרתי לי: הי, יערה, סיפרת סיפור מלפני שנה וחצי ל-3 אנשים בשבוע. את בכלל מספרת אותו לעצמך. מה את צריכה לשחרר? איזו אחיזה?
ומיד ידעתי.
אותך, שעוד לא הגעת לחיי. את האמונה שנפגש. את האמונה שנקים יחד בית ומשפחה ונהיה מאושרים לנצח נצחים. חיפשתי המון עשיתי כבר שלושה ועשרה ועשרים סיבובים 35 וחצי שנים... הגיע הזמן לדפוק על הדלת של השכן המנעולן ולומר לו: "הי, הספיק לי. כרגע די. זמני הגיע." ולהסכים לזה שהפעם לא בטוח שהשכנה תצעק לי שהמפתח נמצא.
כי זה הסוד בשחרור מלא. אף פעם אי אפשר לשחרר מתוך ציפייה שזה יקרה. כי אז זה לא באמת שחרור. שחרור זה שחרור. זה להתאבל על מה שאבד, זה להסכים בכנות להשלים עם המציאות. זה לשחרר את האחיזה במה שאני רוצה ולא נוכח כעת. זה להסכים להיפגש עם העצב, הפחד והכאב ולומר להם. כן, אני מוכנה.
וזה מה שקרה. הימים הבאים עברו בשחרור. בהשלמה עם זה שאני יוצאת למסע ההורות שלי לבדי. שאני בונה את הקן שלי לבדי כי כעת אין כאן איש איתי לחלוק ותם הזמן שבחרתי לי והשעון של הלב שלי קורא לי להתעורר. אלה היו ימים כואבים. כל מפגש עורר את הכמיהה, הגעגוע והתסכול. באחד הימים הייתי במעגל שירה בפרדס חנה. כל משפחה "מאושרת" שפגשתי הייתה כמו מלח על הפצע. כל אם חד הורית הייתה כמו מראה. השירים פתחו את שערי הכאב ובכיתי. בכיתי את האכזבות, את הכאבים, את האובדן של החלום של הילדה שרצתה את הסיפור "הכי מושלם", את החלום שלא קרה. את הפחד מהקשיים, את הרגעים של הבדידות, את כל הסיומים והפרידות והכמיהות הרצונות שהיו ולא מומשו. ההוא שהתאהבתי בו ולא היה לי כתובת. ההוא שהיה לי כתובת והלב שלי היה סגור אליו. בכיתי וחשבתי על המפתח... עכשיו עכשיו אני דופקת בדלת שלך סמי. אני מוכנה לשחרר, בוא ותחליף מנעול. אני מוכנה. ובימים שאחר כך זה היה לשוחח על זה עם חברות וחברים. ובסופו של דבר להגיע לשיא ולספר לאנשים הכי יקרים לי וקרובים לי בעולם. המשפחה שלי. האחיות שלי. וההורים שלי. ככה היו כשבועיים. עם ההורים המתוקים שלי שוחחתי ביום רביעי. בבוקר עוד נחנקתי. אבל אחרי שדיברתי עם אחותי השתחררתי, ובערב, כבר יכולתי לדבר באמת. "החלטתי. זה הכיוון. אני מתלבטת, תרומה, הורות משותפת, אימוץ... אני חושבת על זה." ויומיים אחר כך בשישי בים עם אחותי השניה. תם הסבב. האמת היא שכשאנחנו נפגשים עם הדבר שהכי מפחיד ומעציב אותנו, לפעמים אנחנו מגלים שהוא לא כל כך מפחיד ויש בזה הקלה ושמחה עצומה. פתאום, מתוך השיחות יכולתי לראות את היופי והשמחה באפשרויות שבפניי. המפגש עם האחיות שלי היה מרומם, וכשיצאתי ממנו ונסעתי ליום הולדת של חבר ביער הבחנתי לפתע שהלב שלי קל, רחב ומשוחרר וסימנתי לעצמי בתודעה: "שימי לב יערה, עכשיו את מאושרת". דקות ספורות לאחר מכן הגעתי ליער. הוא התיישב לידי. הוא הניח בידי מפתח. המפתח ללב שלו. ופתח את דלת ליבי לרווחה כמו שרק מפתח נכון יכול.
*** הייתי מאושרת ומלאת תודה. ובעיקר נפעמת. כי ידעתי. משהו בתוכי ידע. כמעט שלושה חודשים היינו יחד וחווינו חיבור מיוחד במינו. הייתי שמחה לספר לכם שאנחנו חיים באושר ואושר עד עצם היום הזה אבל... ואפילו שהסיפור הזה נגמר אחרת, הוא, כפי שהיה, היה מתנה גדולה. ואני מאמינה שיש בו מתנה לתת. ההבנה שדווקא כשאנחנו משחררים את האחיזה במה ש"חייב לקרות" שם משתחרר המון מתח. אנחנו מסכימים להיות עם המציאות כפי שהיא ברגע הזה, למרות הכאב שיש בה, דווקא שם משהו חדש מתאפשר ונפתח. אולי גם לכם יש בחיים משהו שאתם "ממש חייבים" שיקרה וזה מסב לכם הרבה תסכול וכאב? ציפיה לבן זוג, להחלמה, לבית, להתקדמות מקצועית, הריון, ירידה במשקל, שהחברה לשעבר תחזור ... ואני מזמינה אתכם - רק אם אתם מוכנים - למשחק של אומץ. לשאול את עצמכם: "ומה אם זה לא יקרה?". ברגע הזה הדבר הכי חשוב זה לשים לב שאתם ממשיכים לנשום היטב ולהיות נוכחים לתחושות הגוף שעולות בכם. זה משחק שעשוי להפגיש אתכם עם הפחד, הכאב והעצב. אמרתי – זה לאמיצים ממש. אבל תהיה בו גם הזדמנות גדולה לשחרור האחיזה ולמשהו חדש וגדול להיכנס בדלת ולהיפתח. 12 בלילה זה זמן גרוע לשתף פוסטים. אבל לא נורא. זו מתנת יום ההולדת שלי לכם. מי שיקרא, יקרא :) ובכלל..... לשתף אתכם בזה, זה לעשות עוד צעד אל הדלת של המנעולן.
*** תודה למורן-בן-ארויה המאמנת המדהימה שלי והדולה של הסיפור הזה שחילצה את התינוק השמנמן הזה מתעלת המקלדת הצרה שלי ואפשרה לו לצאת לאור. התמונה היא של יצירה של האמנית אסנת שמולי המוכשרת כל כך. באופן פלאי קניתי ותליתי אותה באותו יום שבו נפגשנו . בערב אחרי חודשים של געגוע, מצאתי את עצמי, שוב, מחובקת. ולסמי המנעולן הכי נחמד בעולם (ומקצועי גם!)
