כבר חודשיים וחצי אין לי אינטרנט בבית (הנסיבות המלאות לא חשובות. אומר רק שהנסיון לפתור את העניין העלה תסכול, ושבינתיים השתמשתי בטלפון הנייד כמודם). בתוך כך אני בסוג של מעבר דירה כבר שלושה חודשים. סליחה, מעבר קליניקה. אלא שעד כה הקליניקה הייתה לי בבית ככה שזה מרגיש בערך כמו מעבר דירה. באוגוסט הבנתי שאני חייבת להוציא את הקליניקה מהבית (הפרטים המלאים בפוסט נפרד) חיפשתי המון ובינתיים המשכתי לקבל בבית. פיניתי רהיטים מהסלון לחדר השינה כדי לעשות עוד מקום למיטת הטיפולים. אז בחדר השינה נהיה צפוף. מכיוון שהכורסאות החדשות לקליניקה היו תקועות אי שם בשטחים כחודש וחצי, כל המעבר היה תקוע. ובמקום להיות במצב הזה שבועיים זה נמשך כחודשיים. כשהגיעו הן היו פגומות והיה צריך להחזיר אותן לתיקון. עוד שבוע. כדי לעשות את כל הבירורים ולסוע לברטעה 3 פעמים צריך אוטו. אבל יום אחד בעלייה לירושלים האוטו התקלקל. הייתי ביחד עם שני חברים והיזמנו גרר. יומיים אחרי הסתבר שזה המנוע. הסתבר שלא שווה לתקן. הסתבר שבפעם הראשונה בחיים שלי אני מתמודדת עם כל התהליך שכרוך בקניית אוטו (עד עכשיו הגיעו אלי מכוניות מהמשפחה ומחברים. תודה תודה תודה.) ופתאום, ללמוד סוגים של רכבים (עד כה זיהיתי מכוניות לפי הצבע...) להבין שאני מחפשת יפנית קטנה. להבין מה זה יפנית ובאיזה דגמים מדובר. לחפש אפשרויות, להתלבט ( מזכירה לכם שאין לי אינטרנט, רק דרך המודם של הנייד. ואז לא מסתדר לדבר בטלפון בזמן שהאינטרנט עובד.) ככה שבועיים-שלושה. לסוע לפתח תקווה לקנות, לגלות שהרכב דורש תיקונים. לסגור עיסקה (מוזלת בגלל התיקונים) ולהישאר בפתח תקווה יום נוסף כדי לתקן. ושבוע אחר כך, רגע לפני שמגיע תלמיד ליוגה מגיע מישהו לתקן לי את הגג, אה, גם הגג מקולקל. כשיש גשם קופץ החשמל. שכחו להודיע לי שיבואו לתקן. כל שיעור היוגה קודחים לנו מעל הראש, ואני נבוכה כל כולי, מתנצלת בפני התלמיד. וכשהוא הולך מצלצלת למתאמן הבא: "נפגש בקליניקה החדשה, היא עוד לא מוכנה, אבל לפחות יהיה שם יותר שקט". עוברת קליניקה בעשר דקות. מגלה ששכחתי שעון.... לא לגמרי שקט. בחוץ מלגזה (havn't the jewish people suffered enough??) הכורסאות מרגישות לי לא נוחות (מסתבר בדיעבד שהן סבבה רק הייתי בסטרס ) ובכלל באותו יום מוכרחה לקבל החלטה סופית בנוגע להמשך הלימודים. מחליטה. סופית. הולכת ללימודים. סופית. בשביל לחזור בעצמי כעבור כמה ימים אחרי הבנה נוספת ולבטל את ההרשמה. בסוף שבוע יש לי יום הולדת, רוצה לארגן פיקניק. שולחת הזמנות. בשישי מבינה שיש בקליניקה איזו בעיה בריצפה שצריך לתקן. אגב, תיק זה אומנם דבר קטן, לא כמו אוטו, אבל כשהתיק מקולקל והריצ׳רץ׳ תקוע והכל יכול לפול כל רגע, זה מטריד ממש בפרט שעוברים דירה, אה, קליניקה. וגם האוזניות החדשות התקלקלו. ושבינתיים אני מקבלת הודעה מגולן טלקום שנפח הגלישה שלי עומד להסתיים (ככה זה כשהופכים את הטלפון למודם). מגיעה שבת יומולדת. שבת של שלמות. באמת. אושר גדול. עם משפחה וחברים וגם איתכם שחגגתם לי כאן בפייס. בסוף השבת כל מה שלא פתור בחיי דופק לי על הדלת ברבאק. בבת אחת מרגישה שזורקים אותי מהאולימפוס אל הביצה הדביקה של הקיום בכדור הארץ. הקליניקה, הלימודים. נאלצת לבטל פגישה שחיכיתי לה עם הבמאי שלי, שנועדה לעזור לי להכנס לתפקיד חדש בעוד שבועיים (כמה זה סמלי שאני נכנסת לתפקיד חדש). כמה ימים אחר כך מגלה שהמון קבצים נמחקו לי מהמחשב בצורה מסתורית. מתאבלת. מעכלת. נזכרת שהעיקר הוא כאן ועכשיו, אחותי באה לביקור וזה אדיר, משחררת. ובינתיים הקליניקה מתקדמת וזה מרגש כבר לשבת בה עם מתאמנים. ואתמול יושבת מול המאמנת שלי ואומרת לה: כבר שלושה ארבעה חודשים שהכל מתפרק -הגג, הרצפה, האוטו, התיק.... ואני מרגישה שזה משקף משהו עמוק בתוכי שמתפרק. פרדיגמות ישנות שמפנות מקום לחדשות. הישנות כבר לא יכולות להכיל את מי שאני עכשיו. גדלתי. חבר פעם אמר לי שקוראים לתקופה כזו "שבירת כלים". כמו נשל שמתפרק כי משהו גדל. שעתיים אחר כך הטלפון שלי כבה. בחנות אומרים שכנראה אי אפשר לתקן ולא תהיה אפשרות להציל את מה שלא מגובה (הרבה... הו... הרבה... וכמה פעמים אמרתי לעצמי: תגבי כבר תגבי!!!) מעכלת שוב. מתאבלת שוב. מודה שוב על זה שלמרות הכאב של שבירת כלים אני בסך הכך מאושרת על פריצות הדרך בחיים שלי ועל הגדילה וההתפתחות שלי. גם להשיל את הנשל כואב. ופתאום נזכרת בקונטקסט הרחב יותר. מערכת יחסים זוגית שהתחילה במלוא הכוח והתפרקה. עכשיו שבת ואני כותבת את הפוסט הארוך הזה בטלפון הנייד החלופי שקיבלתי כי יהיה מורכב להעביר אותו בלי אינטרנט... (עוד לא יודעת איך לסנכרן אותו למחשב). האוטו החדש והיפה שלי קורץ לי מהחניה, הקליניקה כמעט מוכנה, צפוי שביום שני כבר יהיה לי אינטרנט ויש לי תיק חדש ונהדר. לסיכום.... אני לא יודעת אם באמת הכל קשור ומשקף את התהליך הפנימי שלי. (נראה לי שכן) או שזה הכל אוסף מקרי של צירופי מקרים (פחות נראה לי אבל פתוחה לאפשרויות).... מה שאני יודעת בוודאות זה מי אני הייתי מול כל רעידת האדמה הזו. רוב הזמן הייתי די סבבה, כלומר, רגועה. ושרוב הזמן זכרתי, עמוק בתוכי ולא רק בשכל, משהו שבעבר היה נשכח ממני במצבים כאלה . שבסך הכל, הכל כשורה. וכל הדרמות הכאילו גדולות האלה הן בסך הכל די שוליות ביחס למפגשים האנושיים בחיי. הקשרים האנושיים, האהבה והזמן שאני מבלה עם משפחה, חברים ולקוחות והבריאות היחסית שלי ושל היקרים לי. היה כיף לגלות את עצמי בתוך המצב הזה, זוכרת מה חשוב לי באמת. אתמול כשהבנתי כמה חומר כנראה אבד הייתי המומה ממש. הרגשתי מוכה. עמדתי בחנות הטלפונים שמוטה ולא ידעתי כמה זמן ייקח לי לעכל את האובדן. החלטתי לתת לעצמי כמה שאצטרך. אני מלאת הודיה שזמן קצר אחר כך כבר יכולתי להרגיש שלמרות התמונות והזכרונות האבודים העיקר בחיי נוכח במלאות. מערכות היחסים שיש לי עם המשפחה, החברים, הלקוחות. חשבתי על זה שאנחנו חיים בתרבות שמתעדת המון, כל רגע יכול להיות מתועד בתמונה וכל שיחת ווטסאפ שמורה לנצח אם נרצה. זה עלול ליצור כאב חזק כשהמידע הזה אובד ולהסיח מהעיקר. יכולתי לראות שהעיקר נוכח ללא כל ערעור. ואני יכולה לבחור להנות ממנו גם אם נמחקו לי עכשיו מאות תמונות מהעבר. האהבה שקיבלתי בימים האלה הזכירה לי מה העיקר עבורי ועל זה אני רוצה לומר לכם המון תודה. גם לקרובים לי איתם נפגשתי וגם כל תגובה והתייחסות מכם שקוראים אותי. אתמול בחרתי בעיקר. בערב כבר שכחתי מהעניין כמעט לגמרי וביליתי עם החברים שלי כאילו כלום לא קרה. זה אולי משהו שהאמנתי בו בעבר. אבל הפעם ממש הרגשתי ככה. האובדן שינה לי את מצב הרוח לזמן קצר מאוד ואחר כך הייתי רגועה ושמחה. אז אולי כל הקלקולים האלה משקפים משהו עמוק בתוכי שמתפרק ומפנה מקום ליערה חדשה, ואולי זה סתם במקרה ככה יצא. ככה או ככה, מי שאני הייתי מול זה מגלה לי שגדלתי, לפחות בשנה, והאמת שרק בשביל לגלות את זה - כבר היה שווה הכל.
בתמונה, חצר ביתי. נעים פה עכשיו.
