פייסבוק שואל אותי על מה אני חושבת והיי...! היום אני רוצה לענות. אני חושבת על הסופ"ש הכיפי שהיה לי ועל החברים שלי שאיתם ביליתי. ביום שישי באו אלי החברים מפרדס חנה. ישבנו כאן בערך 12 חברים, עם אוכל טבעוני טעים בטירוף, שיתפנו מהלב, בירכנו אחד את השני והתפוצצנו מצחוק. היה אדיר. למחרת נסעתי עם חברות ליער בטבעון לראות את תמי בן הדר וההרכב שלה מופיעים ביער, השירה הקסומה שלה נכנסת ללבבות ומסביב אנשים גדולים וקטנים מקשיבים, מתענגים. פגשתי שם חברים קרובים, והרבה אנשים חדשים. שרנו, רקדנו והיה פשוט מרומם. חזרתי בלב מלא מהתרגשות. אני חושבת כמה אני ברת מזל שיש לי אותם וכמה זה לא מובן מאליו. כל כך הרבה אנשים חווים בדידות... למעשה הערך של "חברות" ו"קהילה" הוא משהו שנתפס בתרבות שלנו כמותרות. בתור רווקה בת 35 (ועוד בלי ילדים מיחסים קודמים) משהו בחיים שלי נתפס, נורמטיבית, כחסר שראוי לטפל בו. החברה נותנת לגיטימציה להשקיע זמן וכסף בתהליכים שיפתרו את זה, כיוון שזה נתפס כבעיה. לעומת זאת... חברות. אני מכירה הרבה אנשים שחיים בזוגיות יפה, הם הורים ויש להם בית נחמד ועדיין משהו חסר להם בלב... מעגל חברתי להרגיש שייכות אליו. אלא שתרבותית החיים שלהם נתפסים כדבר שלם. אף אחד לא ירים גבה או יניח יד מנחמת כשהם יתארו את הסטטוס שלהם (נשוי+שניים וכלב בלי קהילה). נדיר שהקרובים להם יידחפו אותם וייתנו לגיטימציה להשקיע נתח משמעותי מהמשכורת להשקיע בתהליך רגשי והתפתחותי כדי לתת מענה לצורך שלהם. ואני חושבת שזו טעות גדולה. כי חברים וקהילה זה צורך מהותי ועמוק של הלב (עבור הרבה אנשים) לא פחות מצרכים עמוקים אחרים. ו..כן, הלוואי שהייתי כבר בזוגיות מאושרת ואמא. הייתי שמחה למצוא את הפינה שלי בעולם מהבחינה הזו. אבל מהרבה בחינות אחרות מצאתי את הפינה שלי, שהיא הרבה יותר מפינה. היא עולם ומלואו.