אמא

יום חג היום, לא רק בגלל פסח אלא כי אמא שלי בת 70! אמא שלי ☺. יום הולדת זו גם הזדמנות לקבל השראה ממי שחוגג ואני רוצה לספר לכם סיפור על האמא המיוחדת שלי:

כשנחתתי מהודו (לפני כמעט שנתיים), עוד בדרך משדה התעופה, ההורים שלי הודיעו לי שהם רוצים לתת לי את האוטו הישן שלהם, (כן כן שמעתם נכון). פשוט ככה, כדי שיהיה לי יותר קל להסתדר ולהתאקלם. אם אני רוצה? ברור שאני רוצה... פשוט קיבלתי אוטו במתנה. אוטו באמת משובח.

הוא שירת אותי כשנה וחצי, עד שלפני חודשים ספורים, הוא התחיל לגמגם... תוך כמה רגעים הלך המנוע. מסתבר שהיה חור בצינור, אני לא קראתי נכון את הגמגום ואת לוח המחוונים (זו לא הייתה הנורה הרגילה של המנוע...) וככה הלך. קפוט. התיקון היה כל כך יקר שזה כבר לא היה שווה. מכרנו אותו בסכום סמלי...

זה טלטל אותי. נותנים לי אוטו כל כך שווה. איך לא שמרתי?! איך פישלתי?! חשבתי על כל הפעמים שקלקלתי, שנשבר לי, שנפל לי וכמה קשה לי לשמור על רכוש. כשהייתי ילדה זה היה כובע שהלך לאיבוד.. או צעיף, ועכשיו זה אוטו...

הרגשתי כל כך רע עם עצמי.

יומיים אחר כך שיחת טלפון עם אמא, אחרי שהתקבלו התוצאות הסופיות מהמוסך. אני על סף בכי, מוצפת באשמה ורגשי נחיתות:

אני: "אבל אולי זו פשלה שלי, אולי עשיתי משהו לא בסדר."

אמא (בשלווה): "אולי עשית פשלה, זה לא בטוח, אל תיקחי הכול על עצמך. דברים כאלה קורים. ככה זה מכוניות."

אני (לא נרגעת): "אבל אולי אם הייתי עושה משהו אחרת זה לא היה קורה."

אמא: "אולי... בטוח שאם היית עוצרת זה היה עדיף... אבל מה זה משנה עכשיו? לא בטוחה שאני הייתי עושה משהו אחרת. כל אחד שעושה תאונה עושה משהו לא בסדר... זה קורה, העיקר שאף אחד לא נפגע.

אני: אבל אולי זה בגלל שלא שמרתי עליו מספיק טוב... אולי בגלל זה הוא נהרס.

אמא (עדיין רגועה): את יודעת מה... למען האמת, אם הייתי אוטו, לא הייתי בוחרת להיות שלך... (הפסקה) אבל אם הייתי כלב אז כן. וגם אם הייתי ילד אז כן."

התשובה הזו הממה אותי, ולרגע נעלמו לי כל המילים. ביחד איתם גם כל הכעס על עצמי והאשמה. גל חם של חמלה וחום ששטף את כל המתח הנורא שהייתי ולרגע נתן לי לראות את עצמי פשוט כפי שאני: בן אדם עם יתרונות וחסרונות, בן אדם שטועה לפעמים אבל יש לו שפע של רצון טוב. בת אדם.

נזכרתי באירוע מלפני שנים. הייתי עם חבר בחיק הטבע. אישה נהגה במרחק מה מאיתנו וברגע של "בלאק אאוט" סטתה, והרכב התגלגל מספר מטרים במורד. היא הייתה כל כך חסרת אונים. ואומללה. מיד התקשרה לבעלה. ראו שמעבר לבהלה על סכנת החיים שהיא עברה, היא הייתה בעיקר מבוהלת מה"בלאק" שהיה לה ומזה שהיא כבר לא סומכת על עצמה. כשהוא הגיע ציפיתי שיחבק אותה, שינחם וירגיע אותה. כנראה שהוא היה מאוד מבוהל בעצמו. הוא התחיל לצעוק עליה בכעס: "איך עשית את זה?! זה דפק את האוטו! אי אפשר לסמוך עלייך..." אני זוכרת שנחרדתי.

ועכשיו אמא שלי: "את יודעת מה, למען האמת, אם הייתי אוטו, לא הייתי בוחרת להיות שלך... אבל אם הייתי כלב אז כן. וגם אם הייתי ילד אז כן."

רציתי לספר לכם את הסיפור הזה על אמא שלי כי בניגוד למנהג המקובל, אני חושבת שיום הולדת זה זמן מצוין לקבל מהחוגג מתנות. חשבתי שכדאי שבפעם הבאה שמישהו קרוב לכם מפשל תיזכרו באמא שלי ותחשבו איך אתם באמת רוצים להגיב. ברגע הרגיש הזה של טעות, יש הזדמנות לפגוע מאוד, ויש גם הזדמנות לרפא.

אמא אהובה שלי – תודה שאת רואה אותי כפי שאני. עם האיכויות ועם הפגמים שלי. רואה, אבל דואגת לטפח את מה שיפה בי באמת. תודה שאת אוהבת אותי כמו שאני למרות כל הבלאגן שאני עושה. תודה שאת מוקירה אותי על התכונות המהותיות שבי ומאירה בי את הגדולה. תודה שאת נהנית ממני, כפי שאני, למרות השוני ביננו ולמרות שזה ממש לא תמיד קל. תודה שאת תומכת בי ללכת בדרך שלי אפילו כשהיא מאוד שונה משלך. תודה שאת לא מפסיקה לפרגן ולהעצים. שאת תמיד נותנת לי את ההרגשה שאני בטוח, ללא ספק, הדבר הכי חשוב בעולם. שאת אוהבת, שאת יודעת באמת לאהוב, ותמיד חיה את זה שהדבר הכי הכי חשוב זה יחסים. תודה, שביחד עם אבא, גידלתם אותנו קודם כל על ערכים גבוהים ונתתם לנו מודל של זוגיות שהיא באמת השראה. תודה שאת נותנת לעצמך "לא לדעת" וממשיכה ללמוד ולהתפתח כל הזמן. אימוש, אני אוהבת אותך, ומעריכה אותך המון, תודה על המסע המשותף. לא יכולתי לבחור לי שותפה מדהימה יותר. אם הייתי ילדה, הייתי בוחרת להיות שלך.