"התלבטתי אם להעלות אבל החלטתי שאני חייב. שלא יגידו לי מה הדרך הנכונה לציין את יום הזכרון גם אם זאת דרך שנותנת מקום לכאב של הצד השני. יש לנו יותר מדי אובדן ובכל מקום בחיים שלי השכול נמצא בקיבוץ במשפחה בצבא. זה לא הופך אותי לעוכר ישראל אני פשוט רוצה שנסיים כבר את הטרגדיה הזאת. אם זה אומר לשמוע את הכאב של האחר אני מסכים ומוכן." (מעוז לואנץ 1.5.17)
אמש השתתפתי באירוע של "טקס היום השבור" שהיה בפרדס חנה. היה אירוע יוצא דופן ועוצמתי. היו בו טקסטים ושירים אישיים יצירתיים שהביאו קולות מגוונים ונגעו עמוק בבטן. זה היה אירוע נועז שהיה עשוי בהמון מחשבה, רגישות ותשומת לב. בסופו הוקרן הסרט "מפרים את הסדר" סרט חשוב שאני ממליצה לכל אחד לראות. אני חושבת על המושג זיכרון. מה זה בעצם? לזיכרון אין ערך וטעם בפני עצמו - הוא פשוט פעולה שמתרחשת, או לא. השאלה היא איזה ערך אנחנו נותנים לפעולת ההיזכרות. האם היא זו שתדרבן אותנו לצאת לקרב נוסף או להיאבק למען שלום. הבנתי מחברים שהשתתפו בטקס בתל אביב שמתנגדים ירקו עליהם. ממתי הקשבה לאחר נעשתה פעולה פוליטית שנויה במחלוקת? ממתי שלום נעשה מילת גנאי? שלום זה דבר שכל אדם רוצה. כל אדם גם הימני ביותר לא רוצה שהילדים שלו ימותו בקרב, או יאבדו איברים או ימשיכו עם טראומות נפשיות לכל החיים. שלום הוא משאלת לב אנושית בסיסית. הקונפליט הוא רק על הדרך להגיע לשם. נראה לי שאם נזכר בזה, כבר עשינו חלק מהדרך.