איזה יום היה לי היום! מראש היו בו הרבה פגישות, רק שאתמול נוספו עוד כמה, והגעתי ללו"ז המדהים שבו אני מתחילה ב-10:00 ומסיימת ב-21:30. ביניהם שני שיעורי יוגה, ארבעה אימונים וחזרה אחת על המופע. אני אף פעם לא עובדת כל כך הרבה ברצף. צריכה את הזמן שלי בקצב שלי. אלא שהצטרפות של כמה עניינים יחד הביאה לזה, והרגשתי שזה בסדר. בטח שאי אפשר ללמד יוגה או לאמן בלחץ כי הכל מבוסס על זה שאהיה נינוחה ורגועה. "אני פשוט אדאג לישון כמו שצריך לפני" חשבתי לעצמי... אלא שמפגש עם חבר אל תוך הלילה שאחריו איבדתי את הטלפון שלי הביאו לזה שהלכתי לישון מאוחר, קוקו ברח ועם זה קמתי מוקדם בבוקר אחרי 4 שעות שינה - ללכת לחפש אותו. דואגת... את היום הזה התחלתי עייפה. מאוד. הייתי מוכנה ללכת לישון כבר לפני השיעור הראשון וכשחשבתי על מה שצופן לי ההמשך הייתי קצת, איך לומר זאת, מבוהלת... ואז נזכרתי בבפו מטאטא הרחובות מהסיפור על "מומו וגנבי הזמן": "לפעמים יש לפנינו רחוב ארוך מאוד ואנחנו חושבים שלעולם לא נגמור לטאטא אותו אז אנחנו מתחילים למהר וכבר אין לנו אויר והרחוב לא מתקצר... לא ככה צריך לעשות זאת. צריך לחשוב רק על הצעד הבא. רק על התנופה הבאה של המטאטא... אז יש הנאה ואנחנו עושים את עבודתינו כמו שצריך." ידעתי שכשאני מסתכלת על כל היום הזה בבת אחת אז אין לי אויר ואני נלחצת. אז לקחתי את העצה הזו. הסתכלתי רק על הצעד הבא. רק על האימון או השיעור שבו אני נמצאת. ואז הייתה לי המון הנאה. באמצע היום אחרי 4 סשנים ולפני עוד 3 חשבתי לעצמי שזה מדהים שאני מלאה בכוחות. החזרה הייתה מצחיקה ממש. הפגישות מצויינות. הכל זרם על מי מנוחות. עכשיו... כשהכול הסתיים אני מרגישה יותר ערה ממה שהייתי בבוקר... כמה כוחות וחיוניות יש כשאנחנו פשוט נוכחים ברגע! בתמונה - גד אנדריי פור מגלם את בפו בהצגה מומו וגנבי הזמן.
