מכירים את הדבר הזה, שיש הרגשה של משהו שמנצח על העולם ומאפשר לסימפוניה הזאת שנקראת החיים להיות ממש הרמונית לפעמים? (אמנם לפעמים זה גם יכול להישמע לנו כמו צרימה משוגעת) יש את הרגעים האלה... חלק מהאנשים קוראים לזה "אלוהים" או "הטבע" אני לפעמים קוראת לזה "הרוח הגדולה שמחברת בין כל הדברים". לפעמים יש הרגשה שהדבר הזה ממש מחבק... ואותי זה מרגש. אז הסופ"ש הקודם שלי התחיל ככה: יוצאת מפרדס חנה, בדרך לרחובות ורוצה להספיק לרכבת שתאפשר לי להגיע למדיטציה הקבוצתית ב-5. אבל גם ממש רוצה לראות את החברים בפרדס חנה שלי שהתגעגעתי אליהם והם בדיוק אכלו צהרים אצל בועז... אז קפצתי אליהם לחיבוק של חמש דקות אבל לא באמת רציתי ללכת משם. כיף לי איתם. רציתי להישאר. אז התייעצתי לרגע עם גורו בועז שהוא גם חכם ביותר וגם מבין במדיטציות. הוא אמר שאם לצאת בלחץ למדיטציה אז עדיף לשחרר כי זה חסר טעם. דברי טעם. שחררתי. אחרי חצי שעה כולם התפזרו. אז במקום ללכת ברגל לרכבת ענבר הקפיצה אותי עד לרכבת. ואז... מבינה שבסך הכל יצא לי רבע שעה איחור. מתייעצת עם דני שמארגן את המדיטציה אם להגיע באיחור או לשחרר והוא כותב.. "השבוע באופן חד פעמי הישיבה תהיה שעה מאוחר יותר ב-6". באותו רגע הרגשתי את החיבוק הזה. האהבה של הרוח הגדולה שמסדרת את הדברים בהרמוניה. כי ממש רציתי להיות במדיטציה. כשירדתי מהרכבת חיכה לי גיל, חבר, כדי להקפיץ אותי לשם. הגעתי רבע שעה מוקדם יותר :) וככה המשיך הסופ"ש. מהמדיטציה לארוחה עם כל המשפחה ובבוקר סדנה מדהימה עם המורה שלי ליוגה, ופגישה עם חברה שלא ראיתי שנה, ומפגש עמיתים, ואכילה מעץ תותים, ושיעור יוגה עם אבא והופעה מהממת של רועי אור ולפניה הופעה בקאמרי עם כל המשפחה.. שיער! בקאמרי! ברכבת לרחובות קרה עוד משהו. פתאום הכה בי. אני עם קוקו הכלב שלי. מחר אני עם כל המשפחה בהופעה בת"א. מה לעזאזל חשבתי לעשות עם קוקו בזמן הזה???? הרי אנחנו ממשיכים משם לפרדס חנה וגם ככה, הוא סובל מנטישה ומפחד להישאר לבד בבית או בחצר. אני כל כך רגילה שהוא הולך איתי לכל מקום שלא חשבתי על זה. יום שישי אחרי הצהריים. ואין לי פתרון למחר. "מה תעשי??" אמא שלי שואלת אותי. אין לי מושג. אני לא יודעת. אין לי שום רעיון. 2 הקונקשנים היחידים שיש לי בתל אביב שחשבתי עליהם כאופציה אמרו שהם לא יכולים. אני לא מכירה כמעט אף אחד בתל אביב ובטח לא מישהו קרוב מספיק שאוכל ככה סתם להפיל עליו לשמור לי על קוקו.... אסף גיסי מנסה לגייס עזרה, יש היענות אבל זה עוד לא בטוח... אין לי מושג אבל אני יודעת שזה יסתדר... משהו הרי חייב להסתדר. אז כתבתי פה בפייסבוק וגם בקבוצה (המדהימה!!) שנקראת "מתנות". "אולי מישהו יכול לתת לי במתנה שמירה על קוקו??" נעניתי. "כן, בכיף אני יכולה". מי זאת? מעולם לא נפגשנו. למחרת דיברנו קצת בטלפון לוודא שהכלבים שלנו יסתדרו אחד עם השני. ההורים החמודים שלי הקפיצו אותי ואת קוקו אליה בדרך לקאמרי, היא חיכתה לנו ברחוב. תוך שניה קוקו התחבר אליה והלך אתה. היא הייתה כל כך מתוקה. "כן,
אני אקח אותם לים" היא אומרת. לים? קוקו מת על הים! כשחזרתי אליה אחרי ההופעה, שוב היא מחכה לי בחוץ איתו והוא מחזיק בפה חטיף שנתנה לו, רחוץ ונקי. כי "מי ים לא טובים לפרווה" אז בטח, היא שטפה אותו. כלומר חפפה. והוא מבסוט רגוע שמח. חשבתי על השיר "לא כל המלאכים חיים רק בשמיים. ראיתי כמה על האדמה." תודה לך הלה המקסימה. הרגשתי את החיבוק של הדבר הגדול הזה... שיש כאלה שקוראים לו "אלוהים" ואני קוראת לו "הרוח הגדולה שמחברת בין כל הדברים" תודה על החיבוק שלך. הרגשתי את הכנפיים!
rly Danieli המוכשרת כל כך.