עצירה. עבר יותר מחודש מאז שכתבתי כאן. עצירה. חזרנו השבוע ליוגה אחרי שבועיים של חגים. עצירה. עצירה היא זמן של התבוננות. בעצירה אנחנו מניחים רגע לתנועה המתמדת של החיים שלנו, של העיסוקים היום-יומיים - עבודה, ילדים, סידורים, פרנסה. כשאנחנו עוצרים יש הזדמנות להתבונן, לראות את עצמינו, את ההרגלים את הדפוסים, מה אנחנו בעצם רוצים ולאן מכוונים. שם מתגלות תשוקות הלב והרגשות הכמוסים. אני מאוד אוהבת לעצור. מצידי שהחיים יהיו מורכבים מהרבה עצירות קטנות שיהפכו לעצירה גדולה. בעצם, כל תרגול יוגה הוא סוג של עצירה. קטנה. מעין באמפר על הכביש. בעיני זו אחת הסיבות שקשה לאנשים לעשות יוגה. לא בגלל העבודה הפיזית שכרוכה במאמץ הגופני אלא דווקא ההפך: בגלל שהיוגה דורשת להאט בחריקת בלמים את המירוץ. התודעה נדרשת לעבור פאזה. היא לא אוהבת את זה, היא מעדיפה להמשיך להיות עסוקה בפטפוט המתמיד שמרחיק אותנו מעצמינו. אבל לעצירה הזו יש המון משמעות כי בתוכה דברים מופיעים ומתגלים. אנחנו מתגלים לעצמינו. חלקים בנו שהסתתרו מאחורי מרוץ החיים מתגלים כשהכל איטי יותר - מתחים, חששות, כיווצים בגוף, חלומות ומאוויים. אף אחד לא שם לב שהלב שלו דופק והנשימה שלו קצרה אלא אם כן הוא עוצר ומתבונן. ואז לרגע יכול להכיר במציאות: הי, אני מפחד. ממה? נסיעה, בדיקה בריאותית, מערכת יחסים חדשה, חוסר כלכלי, פרידה מאדם אהוב... פעמים רבות אני חושבת שיותר משלאנשים "אין זמן" לעצור בגלל מרוץ החיים. אנחנו מגייסים את התנועה האינטנסיבית של החיים כדי להימנע מלהרגיש את מה שבאמת כואב בלב. השבוע הרבה מאיתנו "חזרו לשגרה" אחרי עצירה. אחרי הפסח. עצירה זו הזדמנות נפלאה לחוות את עצמינו מזוית אחרת. ואיך חוזרים לשגרה אחרי עצירה? בקבוצה עיסקית שאני משתייכת אליה נערך מין סקר - איך כל אחת חוזרת לשגרה: בהדרגה? בבת אחת? בחשק או לא בחשק. ואני חושבת - למה בעצם "לחזור"? לחזור זה אומר שאני עושה שוב את מה שכבר עשיתי. אבל לעצירה הייתה סיבה ומשמעות. האטת הקצב אפשרה לדברים להתגלות, ולנו להשתנות - לצור את עצמינו מחדש. כשאנחנו אחרים המפגש שייתקיים עם מחוייבויות החיים יהיה אחר - מזוית אחרת. לכן אני חושבת שיש הרבה ערך בצלילה הדרגתית, ובעיקר קשובה, אל תוך השגרה. כמו לתת לטעם של העצירה לחלחל אל היום-יום ולצבוע אותו.
ובתוך כך, השבוע בחרתי להדגיש את עבודת הרגליים. כן - אלה שעוזרות לנו להשתרש בקרקע, להתחבר לרובד המעשי של המציאות ולהתקדם. כי זה דבר נחוץ מאוד כשנכנסים מחדש לתנועת החיים אחרי עצירה: רגליים רפויות מדי לא יוכלו לתת לנו יציבות. רגליים נוקשות מדי לא יתנו לנו תנועה. העבודה היוגית שמטפחת גמישות, חוזק ויציבות במקביל, מאפשרת תנאים מעולים לעשות את הצעדים שלנו אל תוך היומיום, בחזרה מעצירה, ובכלל.
