אוף... לעזאזל איתי... שוב שתיתי קפה! לא שזה כזה נורא לשתות קפה אלא שלי, ספציפית, זה עושה ממש רע לכל המערכת, ככה הרגשתי וככה גם אמר לי הרופא האיורודי שאבחן אותי בהודו: "כשאת שותה קפה" (עם דגש על "אני", סציפית, עם הטיפוס גוף שלי. שאף אחד לא ייקח את זה אישית) "זה כאילו שאת דופקת לעצמך פטיש בראש ואז יוצאת להתחיל את היום." השתכנעתי. 4 חודשים בלי קפה הייתי בהודו וזה היה נפלא. סידר לי את כל המערכת. אבל בישראל אין צ'אי..
ויש יותר הזדמנויות להיות עייפה, ואחרי כמה שבועות ההרגל הישן מתחיל לזלוג... ובסופו של דבר קפה זה דבר נהדר. אני כל כך אוהבת לשתות קפה!
אז אני עומדת מול האופציה לשתות קפה (אופציה - הכוונה תחנת דלק שמוכרים בה את ההפוך הטעים הזה, או הצנצנת עם הקפה השחור במטבח של החברה או... ) ואני אומרת לעצמי: "אני לא שותה קפה". אני מתחזקת וחוזרת שוב "אני לא שותה קפה" ואז גם מוסיפה "הלוא אני בן אדם חופשי בעולם הזה" ואחרי רגע "בעצם, אני בת אדם חופשיה בעולם הזה. אני ילדה גדולה. אם אני רוצה לשתות קפה, אני יכולה לשתות קפה."... וכבר המים מורתחים וזה כל כך טעים וכל כך נעים. העיניים נפתחות, הערנות המוגברת... תענוג.
ולמחרת - באופן מפתיע יש גם היום אופציה להכין קפה, (איך שהיקום שולח לי הזדמנויות ורמזים!) והתשובה כבר מוכנה מראש "אני בת אדם חופשיה בעולם הזה - אז אם אני רוצה לשתות קפה אני שותה קפה" . וביום השלישי תחושה סמויה מהעין מתגנבת למערכת... מן עייפות קלה, התחלה של כאב ראש. אני יודעת מה הכי עוזר במצבים כאלה. יותר נכון הידיים שלי יודעות והן מכינות את הקפה לבד. אה... נעים. ביום הרביעי אני כמעט קושרת לעצמי את הידיים. "אני לא מכורה לקפה. היום אני לא אשתה קפה!" ואני לא שותה קפה ואז מגרנה של הלייף. לעזאזל... אז הבנתי שזה לא באמת חופש... התמכרות. הרגל אוטומטי שאוחז בי, שאני בדיוק ההיפך מחופשיה ממנו. דרך אלגנטית להימנע מתחושות בגוף שלי. דרכה היצירתית של התודעה לתעתע, להערים עלי ולמכור סיפורים. והתמכרות לא חייבת להיות לקפה או סגריות או שוקולד, או סוכר, או אוכל, או ג'ארס, או טלויזיה או פייסבוק או מלח, או עבודה, או אדם מסוים או מערכת יחסים הרסנית מסוימת או כעס, או אגרסיביות או בושה, או עלבון, או ביקורתיות, או הלקאה עצמית... היא יכולה להיות גם כל דבר אחר... מאחלת חופש עמוק ויסודי לכולנו