היום, במדיטציה הבוקר, חשבתי על הציטוט הזה של גולדה מאיר "שלום יבוא כשהערבים יאהבו את הילדים שלהם יותר משהם שונאים אותנו". חשבתי שהוא נשמע מצויין, מנוסח היטב ואולי יש בו גם מידה של אמת. אבל גם שבאותו זמן הוא מייצג את מה שגורם לכל סכסוך ומלחמה, גם ברמה הבינאישית, וכן, גם ברמה הלאומית: העברת האחריות אל הצד השני - "יהיה סיכוי לשלום רק כשהצד השני יישתנה."
ועלה בדעתי ש- "יהיה סיכוי לשלום רק כאשר נפסיק להאשים את האחר, נתבונן פנימה ונקח אחריות על עצמינו ועל האלימות שנמצאת בתוכינו פנימה."
המציאות, כל מציאות, היא השתקפות של התודעה שלנו. האם נוכל לומר, באמת ובתמים שאין בנו שמץ של אלימות? אם לא... אז עדיף שנתמקד בעצמינו, לפחות את עצמי אני יכולה לשנות. פטנג'לי (ההוגה היוגי) כתב: "במחיצת זה אשר אי-האלימות מושרשת בו, העויינות ננטשת". כשנצליח להשריש בקרבינו את אי האלימות, העויינות תנטש. זאת עבודה קשה. ולא נעים לשמוע את זה, יותר קל להרגיש שהאחר אשם. אבל אני מאמינה שזו הדרך היחידה לפרוץ את מעגל האלימות. באהבה.
אגב, שמעתי שיש פראפרזה על המשפט ההוא:
השלום יבוא כשכולם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים את אויביהם. והלוואי שכך יהיה.