זוכרת שדיברנו על המצב שבו אני נשארת עם גבר שלא באמת טוב לי איתו, רק מתוך הכמיהה לקשר ושייכות? ההבנה (בדיעבד) שהגעגוע הוא לא לאדם עצמו אלא לחוויית החיבור והיחד? זוכרת? ראינו שכשההיאחזות בקשר משתחררת אז אנחנו בעצם נאלצות להפגש פנים אל פנים, בלי מיסוך ובלי ערפול עם חוויית הלבדות. אז אחת המכותבות שלחה לי שאלה. היא מאוד הזדהתה עם כל התהליך שתיארתי וביקשה טיפים איך להפוך את הלבדות לחוויה יותר קלילה וטובה.
דבר ראשון – תודה לך על שכתבת לי. השאלות שלכן הן מה שהופך את הכתיבה שלי מחוויה מצומצמת שלי עם עצמי לשיח פורה והדדי. זה ממש נותן לי השראה וממלא אותי שמחה. חשבתי על השאלה הזו, החשובה כל כך, והתשובה שלי מורכבת משני חלקים:
1. חמלה דבר ראשון, אם בתוך התהליך עם עצמינו פגשנו חוויה של לבדות, אם זיהינו שמתחת לדחף לבלות עם גברים שלא מדוייקים לנו, יושבת חווית בדידות שקשה לנו לשאת. אם כשאנחנו פחות נמנעות וממסכות, הלבדות מרימה עוד ראש ומציפה רגש כואב. אם אנחנו מזהות שבבסיס הכמיהה והתסכול על היעדר הזוגיות, לא נמצא אדם זה או אחר אלא הקושי שלנו להיות לבד עם עצמינו.
אם אחד או יותר מהדברים האלה מתקיימים – אז כן, יש חוויית לבדות שקשה להיות איתה. וכן, זה סופר אנושי. זה ממש לא אומר שמשהו אצלך לא בסדר או פגום. כבני ובנות אדם אנחנו זקוקות לקשר קרוב. ההיעדר שלו צפוי לעורר כאב עז ומתמשך. שוב – זה לא אומר שאת שרוטה/ דפוקה/ חייבת טיפול דחוף. זה אומר שכואב לך הלבד ושאת אנושית. זה הזמן להיות עדינה עם עצמך. לזהות איזה מוקדים ביום ובשבוע מציפים את הכאב הזה ביתר שאת. אולי בערבים קשה לך במיוחד? אולי כשסוף השבוע מתקרב או במהלכו? אולי בחגים או ביום ההולדת?
זה הזמן לפתח עדינות וחמלה כלפי עצמך ו"להקדים תרופה למכה". במקום להגרר לשעות של צפייה מול המסך בערב (שרק מורידות אותך ונועדו למסך את הלבדות והריקנות) - אני דואגת לעצמי מראש. אני יודעת מראש שחמישי בערב צפוי להיות לי קשה? אני דואגת שתהיה לי תוכנית מרוממת, עם עצמי, עם חברה טובה, או שאצא לרקוד, או אלך לים - משהו שימלא אותי ויעדן את חוויית הלבדות.
זה מאוד שונה מלמסך את הלבדות ולטשטש אותה! אני בעצם מוצאת, בעדינות, דרכים אחרות להתמלא. אני הופכת לבעלת הבית של החוויה הרגשית שלי ומפסיקה לתלות אותה בנוכחות של גבר. אגב, תוצר הלוואי הוא שאני מפתחת איכות של קשיבות, עדינות, רוך וחמלה כלפי עצמי –איכויות שמאוד הייתי רוצה למצוא בקשר הזוגי שאני מייחלת לו, ולכן גם מקדמות אותי אליו.
אבל הי, זה לא הכל. כי גם אם נמלא את עצמינו בתוכניות מרוממות, חוויית הבדידות והלבדות תצוף מפעם לפעם. חשוב גם להתיידד איתה.
2. התידדות עם הלבדות כשאני מרגישה את הלבדות מתקרבת לתוכי, אני לא נבהלת וחושבת לעצמי – "אוי ואבוי, אני חייבת מהר מהר לעשות תוכניות כדי שזה לא יישתלט עלי" . אם אני אנהג ככה אז אני בעצם כל הזמן אהיה במין "מנוסה" מהחוויה הרגשית שלי וזה ירחיק אותי מעצמי ויכניס לי הרבה חוסר שקט. אז לא. כשאני מרגישה את הלבדות מתקרבת לתוכי אני אומרת לה "הי, אני מכירה אותך, ציפיתי שתבואי לבקר, בואי נשב קצת יחד ואני אכיר אותך יותר." אלה רגעים מאוד יקרים. אני מתבוננת איך הנשימה שלי כשאני מרגישה לבדות. אני מתבוננת איזה תחושות יש לי בגוף כשאני בחוויית לבדות. אני מתעניינת איזה זיכרונות ילדות החוויה הזו מציפה לי בתודעה. אני לומדת להכיר את הלבדות . ודרך זה מפנימה ש"השד לא כל כך נורא" – אני יכולה גם לחוות לבדות ולהיות בטוב ובסדר. אני מגלה שזה לא מפרק אותי. זה מפתח חוסן אדיר שבסופו של דבר הולך איתנו לקשר הבא שלנו. וחישבי איזה משאב מדהים זה להתחיל קשר ממקום שאני לא מבוהלת ומפחדת מהלבדות שבתוכי, ולכן גם לא נאחזת בגבר הזה שפגשתי. אני כבר כל כך סומכת על עצמי ביכולת שלי להכיל את הלבדות שלי שהקשר מתפתח מתוך נינוחות ומרחב נשימה. ואין ספק שזה אקלים הרבה יותר בריא ותומך להצמיח ממנו זוגיות מאושרת.
אז איפה זה פוגש אותך?
תכתבי לי?
Comments